שיחות עם מורגן לה-פיי - בשירות הוד מלכותה
ערן בן-סער
באותה שבת גורלית ישבנו אני ושירי אצל אריאל ודנו בסוגיות שברומו של עולם. כן, הפילוסופיה מעולם לא הייתה זרה לנו ואיש משלושתנו לא חשש מפני חשיבה טהורה שמטרתה להגות במופלא ולנסות להבין מעט טוב יותר את טיב היחסים בין האדם ליקום, או אפילו בין האדם למציאות שאותה הוא ספק חווה וספק יוצר.
"הסטייק היה מעולה, אבל הספייר- ריבס לקחו אותו בגדול." סיכם אריאל את טיעוניו.
"אני מסכים." הבעתי את דעתי, "אני חושב שממש מדובר בממתק- בשר בכל הנוגע לצלעות האלו."
"הסלט היה אחלה, אבל היה חסר בו מלח." תרמה שירי.
אריאל הביט בה בתמיהה, "היה סלט?"
"כן," אמרתי, "אני זוכר בברור שהיה מתי שהוא בתחילת ההיסטוריה סלט."
"מה? עם הדינוזאורים?"
"לא, עם הנץ החמה."
"נץ אני בטוח שלא היה. הייתי זוכר."
"אז מה היו הדברים האלו עם העצם?"
"אסדו."
אריאל ואני סיימנו את הדיון הארוך ועברנו להגות פנימית עמוקה שעיקרה התענגות על הסחרחורת הקלה שנגרמה מהבירה.
"אתם משעממים." אמרה אשתי. "בא לי קינוח."
"מה מתאים לך?" שאלתי.
"האמת שבא לי גם גלידה וגם מלפפונים חמוצים."
"אח, מנפלאות ההיריון." נאנח אריאל.
"הולכים למורגן אחר כך," אמרתי, "אני בטוח שהיא תוכל לארגן לך גלידת חמוצים."
"אבל אני רוצה עכשיו! למה תמיד אתה סומך על מורגן? למה אתה לא יכול להשקיע בי בעצמך? אשתך רוצה גלידת חמוצים ואתה אפילו לא יכול להביא לה את זה? איך תטפל בילדים אם אתה לא יכול למצוא לי גלידת חמוצים פשוטה?"
הבטתי באריאל, "אמרת משהו על נפלאות ההיריון?"
"ערן," אמרה שירי, "תשיג לי גלידת חמוצים, עכשיו!"
"אה, את מאתגרת אותי?" שאלתי, "ככה אנחנו משחקים היום? סבבה!"
שעה וחצי מאוחר יותר ישבתי עם אמיר בתא הטייס של מטוס ססנה דו מנועי קל. הכיוון הכללי היה צרפת.
"מאיפה אתה יודע להטיס מטוס?" שאל אמיר שישב בפיג'מה ירוקה ושיחק עם הכפתורים והמגעים.
"אני לא יודע, אני אדע." עניתי.
"הא?"
"שמע, כבר הכרזתי שאני עומד ללמוד להטיס מטוסים קלים בעוד שנה או שנתיים, נכון? אז זה רק עניין פשוט של להשתמש בידע העתידי הזה שנשלח אלי דרך גשר איינשטיין- רוזן-וולנסקי זעיר."
"וואלה?" אמר אמיר.
"בהחלט. אתה צריך להבין שכרגע, הלכה למעשה, בגוף של ערן בן- סער משנת 2003 יושב המוח של ערן בן- סער משנת 2007 שנשלח עליו בעזרתו האדיבה של ערן בן- סער משנת 2032 שהינו, כידוע, מומחה עולמי למסע בזמן."
"אז אתה ערן משנת 2007?" שאל אמיר שהתמודד עם המידע החדש ביעילות ראויה לציון.
"טכנית, זה רק המוח שלי. אני רגיל להיות שמן יותר וזה מפריע לי לטוס."
"איך הייתה הלידה של שירי?"
"איזו מהן?"
אמיר בחר שלא לענות.
"לאן אנחנו טסים?" שבר אמיר את השתיקה לאחר כמה דקות.
"צרפת. אבל אנחנו עוצרים בקפריסין, יוון, איטליה ושוויץ כדי לתדלק."
"למה לצרפת? אנחנו שונאים צרפתים."
"שמה אני זוכר שמצאתי את הגלידה של שירי." עניתי, "אם כי אני גם זוכר שזו הייתה הגלידה הלא נכונה והיא צעקה עלי נורא."
"מה הבאת לה?"
"גלידת חצילים. מה לעשות, התבלבלתי."
"אז אולי הפעם תביא לה את הגלידה הנכונה?" העלה אמיר הצעה.
"זה רעיון מפתה, אבל אני חושש שהוא עלול להיות קטלני. אתה מבין, אם אני אשנה את ההיסטוריה בשל הידע העתידי שלי זה עלול לבטל את כל היקום כולו." עניתי.
"או את הגלידה." אמרתי שוב.
"אתה בטוח?" שאלתי.
"לא לגמרי," עניתי, "זה עדיין מאד תיאורטי כל התחום הזה."
"אה... עם מי אתה מדבר?" שאל אמיר בחשש.
"עם ערן משנת 2032. הוא משגיח על כל האירוע כחלק מהמחקר החדש שלו על שיגור תודעות בזמן."
"עמוק." אמר אמיר, "הנה קפריסין."
למחרת בבוקר נחתנו סוף- סוף בצרפת.
"תזכיר לי למה גררת אותי איתך?" שאל אמיר.
"אני חושש שאתה חיוני למשימה." עניתי.
"כן, אבל למה?"
"המידע הזה עדיין מסווג."
"למה?"
"פרדוקס אפשרי. אל תדאג בקשר לזה, רק תשתדל לעשות את הדבר הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון ואל תפשל, גורל העולם תלוי בזה."
"כל עוד אין לחץ." אמר אמיר.
"טאקסי!" צעקתי ועצרתי נהג צרפתי שמנמן שאכל בגט תוך כדי נהיגה.
"ווי?" הוא שאל.
"אני מצטער, אתה הנהג הלא נכון." אמרתי.
הנהג ענה משהו לא ברור בצרפתית, אבל בהחלט נשמע כאילו זה היה עלבון.
"מישהו מהערנים העתידיים יודע מה הוא אמר?" שאל אמיר.
"לא, מעולם לא טרחנו ללמוד צרפתית, בעיקר משום שסגרו את צרפת בשנת 2016." עניתי.
"סגרו את צרפת?" אמר אמיר בתמיהה.
"אה, שיט. אתה יכול לשכוח שאמרתי את זה?"
נהג המונית, הנכון, הסיע אותנו ברחבי פריז במהירות המסוכנת של 15 קמ"ש.
"זו הפעם החמישית שאנחנו עוברים מול אייפל." העיר אמיר, "כמה מטומטמים הוא חושב שאנחנו?"
"האמת היא שהוא פשוט לא יודע איפה רחוב פאול," אמרתי תוך שאני מביט בשעון, "הוא דווקא בדרך כלל בסדר."
"אין צרפתים בסדר." אמר אמיר.
"הוא לא באמת צרפתי, הוא מאיסלנד במקור."
אמיר הביט בנהג שלבש מעיל עבה מפרוות דובי קוטב, "וואלה, הוא עוד לא ממש התאקלם."
"5, 4, 3, 2, 1..." ספרתי לאחור ואז נהג המונית עצר בחריקת בלמים ליד שלט מעוקם שעליו היה כתוב 'רחוב פאול'.
"החלק שלי זה בקרוב?" שאל אמיר, "משעמם לי בינתיים."
"אני עדיין לא יכול להגיד לך." אמרתי, "אבל בוא נצא, החנות זה 50 מטר קדימה."
הלכנו בשקט ברחוב, בערך במחצית הדרך שנקבתי בה עצרתי את אמיר ליד חנות גלויות קטנה.
"וואי, תראה איזה גלויות מגניבות של שדונים ופיות!" אמרתי.
"באמת מגניב," ענה אמיר, "שנקנה כמה?"
"אני חושב שלא, אני לא זוכר שקנינו כאלו."
"אתה זוכר את החנות הזו?" שאל אמיר.
"כן."
"אז למה התפעלת מהגלויות? לא זכרת אותם?"
"בודאי," עניתי, "אבל תזכור שצריך לשמור על רצף החלל- זמן."
"אז?"
"אני בברור זוכר שעצרתנו והתפעלנו מהגלויות האלו."
עמדנו בשקט והבטנו בגלויות.
"מספיק?" שאל אמיר.
"בהחלט." עניתי וחזרנו להתקדם לעבר חנות הגלידה של הדוד ז'אן.
הדוד ז'אן היה עסוק בלא למכור גלידה לזוג תיירים מאנגליה. למעשה הוא עשה כמיטב יכולתו לא למכור להם גלידה, למרות שהזוג הצביע על הגלידה בטעם תות, על הגביע ועל הפה שלהם, ז'אן עדיין סימן בידיו שהוא לא מבין אותם וימשיך לא להבין אותם כל עוד הם אנגלים והוא צרפתי.
הזוג הסתלק לאחר זמן מה תוך הבטחה לא לחזור לצרפת לעולם.
"וו פרלה ל'אנגלה?" שאלתי במשפט היחיד ששירי לימדה אותי בצרפתית.
"כמובן," ענה ז'אן באנגלית, "ותודה לך על שכיבדת אותי על מנת לשאול זאת בשפה הצרפתית."
"אני יכול לקבל בבקשה קילו של גלידת חצילים לקחת הביתה?" שאלתי.
"כמובן." ענה ז'אן בשמחה, "אתם תיירים?"
"כן." ענינו יחד.
"מאיפה?"
"מישראל." ענה אמיר.
מאוחר יותר, בטיסה הביתה, שאל אמיר, "זה היה בסדר?"
"מה?"
"הקטע שלי."
"אה, נהדר." עניתי, "בעיקר הקטע שחילצת את הגלידה שלנו מידיו הקפוצות של שונא ישראל הזה."
"למען האמת אני חושב שהוא היה ככה בגלל שבעטתי בו בין הרגליים." אמר אמיר.
"כן, זה היה אחד החלקים החשובים בתפקיד שלך."
"תמיד שמח לעזור."
"תגיד," המשיך אמיר, "כשנחזור לישראל ותחזור לשירי, היא עדיין תרצה גלידה אחרי יומיים וחצי?"
"אל תדאג." עניתי, "אמיר איתן משנת 2041 מכין לנו לולאת זמן מעל שדה התעופה בישראל. אנחנו ננחת בערך רבע שעה אחרי שיצאנו."
"וואלה, אני יודע לעשות את זה?"
"אתה תדע בעתיד," הסברתי, "וזה לא טריק קל. אני ואבי עוזרים לך להסיט אל כל האנרגיה מהלוויינים הסולאריים לצורך כך. זה לקח לנו שנתיים וחצי של הכנה, תחבולות והמון כסף לשוחד. מזל שזיו הוא נשיא הפדרציה."
"הנה הגלידה!" אמרתי לשירי, "לא היה קל, אבל עשיתי את זה."
"זה גלידת חמוצים?" שאלה שירי בתקווה.
"אה... לא, התבלבלתי, זה גלידת חצילים."
"אוף!" קיטרה שירי, "אתה ממש לא מתאמץ בשבילי!"
