שיחות עם מורגן לה-פיי

Golden Wonder
ערן בן-סער


מורגן נגעה בעדינות בג'וני, כשזה לא הניד עפעף היא נקשה על מצחו כאילו הוא היה דלת. גם הרעש היה דומה לנקישה על דלת.
"זה רשמי.” אמרה מורגן והזדקפה, "הוא הפך לדלת.”
"הוא עדיין נראה כמו ג'וני.” הערתי.
"אולי, אבל הוא דלת.”
"תשמעי, אני יודע שלפעמים אני אומר עליו שהוא טיפש כמו דלת, אבל זה לא באמת עושה אותו דלת.”
"נכון, אבל הפעם הוא באמת דלת.” הבטיחה לי מורגן, "פשוט דלת שנראית כמו ג'וני.”
"איך את יודעת את זה?” הקשתי על מורגן, “חוץ מזה שיש לו צליל של עץ והוא נראה, לא יודע, קפוא בזמן, הוא ממש כרגיל.”
"יש לו צירים בצד.”
הסתכלתי, “וואלה.”

מכיוון שאתה לא יכול להסתכל על הצירים בצד של מישהו יותר מכמה דקות, ועוד של מישהו 'מעניין' כמו גו'ני, החלפתי נושא לדברים שיותר מרתקים אותי.
"מה חדש, ככה בכללי כזה?”
מורגן משכה בכתפיה, “כרגיל, מעבירה את הזמן בלנסות לעשות כמה שיותר דברים שירגיזו כמה שיותר אנשים.”
"עשית משהו מעניין לאחרונה?”
"אה... הפכתי את ג'וני לדלת.”
"אמרתי מעניין.”
"התהליך היה מעניין למדי.”
"אני מתכוון באמת מעניין.”
"גם אני.”
"אני חושב שאני מנסה לרמוז בעדינות שלא ממש איכפת לי איך הפכת את ג'וני לדלת, למה או מאיזו סיבה.”
"אני מנסה לרמוז שכדאי שנדבר על זה כי זה ממש רלוונטי ועלול להשפיע קשות על המשך חייך.”
הרמתי גבה, “זה שג'וני הפך לדלת ישפיע על חיי.”
"לא ממש,” אמרה מורגן, “אבל זה שבא לי לספר לך על זה ואתה לא רוצה להקשיב עלול להפוך את שירי למשפחה חד הורית.”
"נו, טוב, איך הפכת את ג'וני לדלת?”
"עכשיו לא בא לי לספר לך!” אמרה מורגן, שילבה ידיים והלכה למטבח (כנראה בשביל הרושם).
הבטתי בג'וני שבהה היטב קדימה.
"אם זה היה קורה לטאז אז ממש הייתי מבסוט מהשקט הזה.” אמרתי לו.
דלתות, יש לציין, אינן עונות. גם כשהן נראות כמו ג'וני ואפילו כשהן כנראה היו ג'וני בעבר.
"מעניין. אם יש לך צירים בצד אחד אז זה אומר שצריך להיות לך ידית איפשהו.” אמרתי בקול רם.
"אני מקווה שהיא לא איפה שאני חושב שהיא.” הוספתי.
בסוף היא לא היתה שם אלא מתחת לפטמתו הימנית (המפורסמת יותר).

"מורגן, לג'וני יש ידית.” צעקתי.
"אני לא מדברת איתך עכשיו.” צעקה מורגן חזרה.
"רוצה לפתוח את ג'וני?” שאלתי בקול רם.
"תפתח אותו אתה!”
"הדיאלוג הזה מתדרדר לכדי פורנו קשה, בואי הנה כבר!”
מורגן הציצה דרך דלת המטבח.
"טוב,” נאנחתי, “אני מצטער שאני לא נחמד. אני לא אקטע אותך יותר.”
"ולא תמנע מלשמוע סיפורים שלי?”
"בהחלט לא.” הבטחתי.
מורגן צעדה חזרה.
"לאן הוא מוביל לדעתך?” שאלתי.
"אין לי מושג, זו פעם ראשונה שהפכתי מישהו לדלת.”
"וואלה? בכל אלפי שנות קיומך?”
"מאות, אני אפילו עוד לא בחצי הדרך לאלף השני. בכל מקרה הפכתי איזה צ'כי אחד לזבוב. זה מה זה מחק לו את השכל. איך קראו לו? קאפי, פאקי, משהו כזה.”
"אולי קפקא?” הצעתי.
"כן! מאיפה לך?”
"סתם ניחוש מוצלח.” עניתי, משכתי בידית ופתחתי את ג'וני. כלומר את הדלת. את הדלת שנראתה כמו ג'וני ועל פי כל העדויות היתה ג'וני בעבר. כלומר מורגן אמרה לי, זה לא ממש עדויות מוצקות, אבל זה בכל אופן די ריאלי. פתחתי את ג'וני. לא, לא בצורה הזו מר קיטרו הצעיר, אתה יכול להפסיק לקרוא עכשיו.

ג'וני נפתח לשניים ברעש חריקה קלה. בפנים נתגלה גרם מדרגות שירד בחשכה מטה.
"אם אני רואה ארנב שרץ ומקטר שהוא מאחר אני יורה במישהו.” אמרתי.
"זה מזכיר לי קטע ענק שעשיתי פעם לאיזה משוגע אחד בשם לואי או לואיס.” אמרה מורגן בנוסטלגיה.
"אני אשמח אם תספרי לי את הסיפור הזה,” יישמתי מסקנות מהעבר הקרוב, “אבל אם אפשר אז קצת אחר כך כי אני ממש מסוקרן בעניין המדרגות האלו עכשיו.”
מורגן נקשה באצבעותיה וכדור אור זוהר החל לרחף ליד ראשה. “שנרד?”
"את קודם.”
"פחדן.”
מורגן נכנסה בזהירות אל גרם המדרגות והחלה לרדת למטה.
"יש לי את הרושם שלי יהיו סיפורים הרבה יותר מגניבים לספר לנכדים לעומת סבים אחרים.” אמרתי לחלל האוויר וירדתי אחרי מורגן.
"חשוך ויבש פה.” אמרתי אחרי כמה דקות בהפתעה.
"למה זה מפתיע?”
"לא יודע, זה ג'וני, לא? חשבתי שיהיה שמנוני יותר.”
"אני לא בטוחה שאנחנו כרגע יורדים אל תוך החלל הפנימי של ג'וני.” אמרה מורגן, “יש סיכוי לא רע שהוא הפך לדלת שמשמשת כפתח למקומות אחרים לגמרי.”
לפתע מצאנו את עצמנו בסוף המדרגות בחלל קטן. שלוש דלתות נמצאו בו, מעל האחת היה כתוב "כאן יש סטייקים.” מעל השניה היה כתוב "כאן יש עניינים אינטימיים" ומעל השלישית היה כתוב "ביגור III”
"איכשהו נראה לי שזה בכל אופן ג'וני.” אמרתי בקול רם.
"יש המון עקבות שנכנסות לדלתות של סטייקים וביגור, אבל בכלל אין לכיוון של עניינים אינטימיים.” העירה מורגן.
"הוא שאמרתי, ג'וני.”

"לאיפה אתה רוצה להיכנס קודם?” שאלה מורגן.
"אה... אולי נצא החוצה? מה יקרה אם ג'וני יחזור לעצמו פתאום כשאנחנו בפנים?”
"אני חושבת שאנחנו בטוחים לכמה זמן.” אמרה מורגן.
"נו, טוב, אז בואי ננסה סטייקים.”
ניגשתי אל דלת הסטייקים ופתחתי אותה. מאחוריה נשמע רעש עצום ומהעלטה יכולנו לראות בבירור אלפי סדרות של שיניים מחודדות מתחילות להאיץ אל עבר הדלת.
"איפה הסטייקים?” שאלתי אותם בקול רם.
"רעש של נקישות שיניים הולכות ומתקרבות הוא כל התגובה שקיבלתי.
מורגן סגרה את הדלת בחבטה. “אני חושבת שאתה עמדת להיות הסטייקים.” היא אמרה.
"את חושבת?”
"כן.”
"מעניין איזה טעם יש לי? נו, טוב, שננסה את הדלת של ביגור?”
"יש גם את הדלת של עניינים אינטימיים.” העירה מורגן.
"אני מצטער, איזו דלת?”
"עניינים אינטימיים.”
"איפה את רואה דלת כזו?” שאלתי.
"הנה, כאן.” אמרה מורגן והצביעה על הדלת.
"אני חושב,” אמרתי והבטתי ישר במורגן, “שאין שם דלת, לא היתה שם דלת ולא תהיה שם דלת, בטח לא אחת שכתוב עליה עניינים אינטימיים.”
"אה. הבנתי. שננסה את ביגור?”
"זה לא כאילו יש פה עוד דלת.” הגבתי בשמחה ופניתי אל דלת ביגור III.

"הקטע עם הדלתות מזכיר לי משהו,” אמרה מורגן, “היה איזה סופר שדחפתי פעם לארון יחד עם לחש אשליות מטורף. איך קראו לו? גם לו היה לואיס בשם...”
הבטתי במורגן, “בטח אצלו זה היה שם המשפחה.”
"גם לי נדמה.”
פתחנו את דלת ביגור III ביחד והבטנו פנימה.
"אני לא חושבת שכל כך הרבה שחקניות יבואו לביגור III.” אמרה מורגן.
"גם אני חושב שהנתח היחסי שלהם בקהילה קטן יותר.” הסכמתי, “אני גם די משוכנע שלא כולן נראות כמו דוגמניות על.”
"או לבושות בבגדי ים.”
"או פחות מזה.”
הבטנו יחד אל ביגור III של ג'וני עוד כמה רגעים ואז מורגן הכתה אותי בראש, “אתה גבר נשוי!”
"זה הפנטזיות של ג'וני, לא שלי!” התרעמתי.
"אז אל תסתכל.” אמרה מורגן וסגרה את הדלת.
"לא הסתכלתי, ניסתי לזהות את כולן.”
"אף אחת מהן לא נראתה לי מוכרת.”
"באמת? אני חשבתי שחלק גדול מהן הזכיר אותך מאד.”
"אין לי מושג על מה אתה מדבר.” אמרה מורגן.
"איך בדיוק הפכת את ג'וני לדלת?” שאלתי בחשש.
"לא בכוונה, שכחתי שהוא מנקה את הסלון ויצאתי מהחדר... אה... כלומר...”
"לבושה כמו הבנות שהרגע ראינו?” עזרתי.
"כן, בדיוק.”
"וזה הפך אותו לדלת?” תהיתי, “לא הכי מחמיא בעולם.”
"סליחה?” אמרה מורגן.

"תודה.” אמרה שירי ולקחה את המלחיה שמורגן הורידה לה למטה, “ממש לא היה לי כוח לצאת מהאוטו.”
"אין בעיה,” אמרה מורגן, “ממילא כל מה שעשיתי היה לגלף בעץ.”
"מה ערן עשה?” תהתה שירי והניחה אותי על הכסא לידה.
"התחצף.” אמרה מורגן.
שירי הביטה במורגן, “חסר לך העקיצות של אבי, הא?”
"על מה את מדברת? אני אצלו שלוש פעמים בשבוע לפחות.”