רוחות הצפון - חלק ב'
דרכי הים והמלחמהאבי סבג
דמדומי השחר נראים אך בקושי מעבר לערפילי הבוקר וקול הגלים המתנפצים על הסלעים הוא הדבר היחיד שמפריע לריכוזו של ג'אן. משב רוח פתאומי פרע את דפי ספר התפילה המצהיב שלו וכמעט כיבה את הנר שלאורו קרא. בהיסח הדעת שלח ידו לסגור את החלון הקטן אך הצירים החלודים חרקו בעקשנות כאילו ביקשו תשומת לב גדולה יותר. ג'אן הסיט את מבטו אל עבר החלון ולרגע נשבה ביופיו של הים. רק לפני שהסיט את עיניו קלט מבעד לצעיף הערפל קבוצת צלליות גדולה. הוא אימץ את עיניו ורק מאוחר יותר הצטער שעשה זאת. הדם אזל מפניו, רעד בלתי נשלט התפשט בכל גופו. ראש הדרקון התנשא ברור ומאיים בין גלי הים, מבשר את בוא החורבן, את זעמו המשתלח של השטן ...
הפושטים הויקינגים היו רק מיעוט מתוך העם הנורדי, אך מיעוט זה הותיר חותם או אולי טוב יותר להגדיר זאת כצלקת עמוקה על חלקים נרחבים של אירופה. ישנן ספקות ושאלות פתוחות רבות לגבי הרבה מאד אספקטים בחיי הויקינגים אך דבר אחד ברור מעבר לכל ספק: הם היו לוחמים וימאים מעולים, אולי הטובים בזמנם. בעבר היה מקובל לחשוב שהאקלים הקשה והפראי הוליד עם קשוח אכזרי וחסר רחמים. אנתרופולוגים רבים, בעיקר סקנדינבים, חולקים על כך. בכל מקרה העם והתרבות הנורדית השתלבו יחד ליצירת מכונת מלחמה משומנת היטב ולנוכח העיתוי, שעה בה אירופה היתה מפולגת ושסועה, הם היו בפועל בלתי ניתנים לעצירה.
נתחיל אולי בתרבות הויקינגית שהעמידה במרכזה את הלוחם האמיץ. ביטלה את הפחד שלו מהמוות ע"י הבטחה שהמתים בקרב יזכו לחיי נצח נפלאים בגן העדן וולהאלה. מצד שני, בזה לפחדנים להם יועד מקום ב- hel ממלכת המתים. הערך המרכזי שניתן למלחמה משתקף היטב בפנתאון האלים שלהם שבו רבים מאלים ה פטרוני הלוחמים או בעלי תפקיד במלחמה ורבות מעלילותיהם עסקו בקרבות, הרבה יותר מאשר במיתולוגיות אירופאיות מקבילות. על כך נרחיב את הדיבור בפרק שיוקדש לנושא.
Cattle die, kindred die,
Every man is mortal :
But the good name never dies
Of one who has done well.
Cattle die, kindred die,
Every man is mortal:
But I know one thing that never dies,
The glory of the great dead.
(מתוך ה- Hávamál שירתו של אודין)
נערים נורדים חונכו מגיל צעיר בדרכי המלחמה וידעו לשאת נשק ולהשתמש בו היטב. כפי שהזכרתי בעבר מסעות הביזה המוקדמים שהקנו לויקינגים את שמם ויצרו את הילת הפחד שאפפה אותם אורגנו ע"י Chieftain בצורה עצמאית ולא כחלק ממצע לאומי. פושטים אלה היו מלאי מוטיבציה, תאוות בצע ומלחמה וידעו שברוב המקרים יעמדו מול יריבים נחותים בהרבה. בנוסף קבוצות הפשוטים היו מורכבות מהמקורבים ובני המשפחה של אותו Chieftain ובימי ביניים אנשי המעמדות הגבוהים שנהנו מתזונה טובה יותר היו פיזית גבוהים, חזקים ובריאים יותר מפשוטי העם. אם נוסיף לכך את הסברה שבדומה למצב היום, הנורדי הממוצע גבוה יחסית לבריטי, צרפתי או סלבי, נקבל הסבר לאימה מפני "הענקים מהצפון" כפי שכונה בחלק מהמסמכים ההיסטוריים.
הפושטים לא היו חלק מצבא מאורגן ולכן לא לבשו מדים או סמלים אחידים כלשהם. כל לוחם היה מצויד בכלי נשק וביגוד תוצרת בית. למרות זאת חכמת המלחמה והניסיון הקרבי יצרו מכנה משותף מאד ברור – פרקטיות. כל מה שהלוחם לקח עמו לקרב היה שימושי, יעיל ונוח. רוב הלוחמים לא לבשו שריון אלא הסתפקו בג'קט עור. עוטי השריון בחרו בד"כ שריון שלשלאות. מלבד זה לבשו טוניקות צבעוניות מצמר ונעלי עור פשוטות. לראשם חבשו קסדת מתכת או עור שגנו על רוב הראש האף והעיניים. בניגוד למה שהציגו סרטים או קריקטורות שונות הקסדות לא נשאו קרניים.
כלי הנשק המועדף על הלוחמים הויקינגים הייתה ללא ספק החרב זאת למרות שרובם נשאו גם גרזן או שניים, חנית וסכינים. להב החרב היה מושחז משני צידיו בדומה ל-
broad sword המוכרת. מכיוון שהנשק היה אישי מאד במקרים רבים הנשא עיטורים רבים בו היה מצופה זהב כסף או נחושת. למרות שהגרזן היה מאד מזוהה עם הלוחם הנורדי הוא תמיד היה משני בחשיבותו לחרב. החיבור בין השניים נבע כנראה מן העובדה שבשלב זה של ההיסטוריה הויקינגים היו האירופאים היחידים שהשתמשו בגרזן בלחימה. הם השתמשו בשני סוגי גרזנים ה- battle-axe שהגיע לאורך של 1.5 מטר וגרזן הטלה. שניהם היו קטלניים מאד והפכו מושא לפחדיהם של רבים.
הויקינגים תמיד העדיפו קרב מטווח קצר לכן תמיד שאפו להסתער קדימה וליצור מדע עם האויב. לטווחים מעט ארוכים יותר השתמשו בחניתות אותם הטילו לטווחים קצרים או השתמשו בהם בקרב פנים מול פנים. השימוש בקשת נעשה בד"כ ע"י לוחמים שהוכשרו לכך במיוחד. על פי הסאגות קשתים אלה השתמשו בקשתות שמיתריהן היו עשויים משיער אהובותיהם. בנוסף נשאו הלוחמים מגן עגול שהיה עשוי עץ מחוזק בברזל ועור. במהלך ההפלגה מגנים אלה היו מחוברים לצידי ספינות המלחמה והגנו על הלוחמים מחצים בזמן שהתקרבו לחוף.
העיקרון המרכזי שאפיין את הטקטיקה הויקינגית היה ההפתעה. ספינותיהם יכלו להביא אותם קרוב מאד לחוף במהירות ובשקט רב. הלוחמים היו נוחתים על החוף ומסתערים מיד. בד"כ הורגים את כל מי שנקרה בדרכם בוזזים את המבנים ועוזבים באותה מהירות בה הגיעו. גם המטרות שנבחרו היו במקרים רבים בלתי מוגנות או מוגנות בצורה חלקית. חיבתם של הויקינגים למנזרים נבעה מסיבות פרקטיות ולא כפי שרבים בעולם הנוצרי חשבו באותה תקופה מתוך שנאה או שליחות דתית. ההגנה עליהם הייתה מינימאלית והם הכילו אוצרות רבים מה שיצר בעיני הויקינגים עסקה מאד כדאית.
כאשר נתקלו בהתנגדות מסיבית יותר בדמות כוח צבאי זה או אחר הפעילו את הטקטיקה הנוספת שלהם – הפחדה. הילת הפחד סביב הלוחמים הויקינגים נוצרה הודות לכמה אלמנטים שעד לאחרונה גם המומחים התקשו לקבוע מה מהם אמת ומה מיתוס. את תחילת זריעת הפחד עשו ספינות המלחמה בעלות ראש הדרקון המתנוסס על חרטומן –
the Drakkar. מראה הספינות האימתניות המתקרבות במהירות גדולה (במונחים של אותם ימים) אל החוף, מונעות בכוח מפרשים אדומים כדם ונושאות את ראש הדרקון הפכו לסמל למוות והחורבן המתקרבים.
הלוחמים עצמם ובראשם ה- berserkers הוסיפו לפחד הכללי. כאשר הספינה התקרבה לחוף, קבוצת לוחמים ויקינגים היו מתקבצים בקצה הקדמי של הספינה כשהם לובשים פרוות דוב ומחילים להכניס עצמם למעין טרנס לוחמני. הם היו צועקים שירי קרב וחלקם אפילו השתמשו בפטריות הזייתיות במטרה להיכנס לטרנס, למצב בו הם חסרי כל פחד וחדורי תאוות לחימה והרג. כאשר התקרבו לאויבים הם היו מנופפים בנשקם וצועקים צעקות קרב אל עבר האויבים וברוב המקרים היו הראשונים להסתער. משמעות המילה berserke בנורדית, היא ללא חולצה. זאת בשל הרגלם של לוחמים אלה לצאת לקרב ללא שריון. טכניקת ההפחדה והמוניטין הויקינגי עבדו כ"כ טוב עד שפריס של קרל הגדול נכנעה ללא קרב בפני הפולשים והסכימו לתשלום כופר בתמורה לאי התקפה.
על פי המיתוס של berserkers, בשיאו של הקרב, רוחו של אודין, אב האלים ואל המלחמה, הייתה חודרת אליהם ומאצילה עליהם מכוחה. כך שבדומה לאודין גם הם יכלו להפוך לדובים או זאבים או לפחות לקבל מתכונותיהם וכך להפוך לבלתי מנוצחים. הנורדים האמנו שלוחמים אלו היו גם חסינים מפגיעת כלי או שיכלו להקהות את חודם באמצעות לחש קסם. לעיטים יוחסה חסינות זו לפרוות בעלי החיים ועיתים ליכולתם הטבעית של הלוחמים. סיבות אלה הובילו חלק מהחוקרים למסקנה שה berserkers היו בעצם כת של מאמיני אודין.
A third song I know, if sore need should come
of a spell to stay my foes;
When I sing that song, which shall blunt their swords,
nor their weapons nor staves can wound
....
An eleventh I know, if happily I lead
my old comrades out to war,
I sing 'neath the shields, and they fare forth mightily;
safe into battle,
safe out of battle,
and safe return from the strife.
(מתוך ה- Poetic Edda)
ספינות המלחמה זרעו פחד בלב רבים לא רק בשל המראה המאיים שלהם אלה גם בשל יעילותן המדהימה ויכולותיהן הרבות. מבנה ה- longship, ספינה צרה ומארכת שאורכה הממוצע היה כ-28 מטרים ושיטת הבניה החדשנית יצר בסיס הידרודנמי מעולה, חוזק ועם זאת גמישות מרשימה. תכונות אלה אפשרו לספינות להתמודד עם תנאי מזג אוויר קשים יותר וים סוער יותר מאשר כל ספינה אחרת באותה תקופה. המפרשים הויקינגים שבעצמם היו פריצת דרך טכנולוגית ועלו לעיתים יותר מאשר גוף הספינה. המפרש נטווה מצמר צפוף בשילוב רצועות עור שנועדו להגדיל את כוחו ולסייע לו לעמוד בתנאי רטיבות. צורתו הייתה מרובעת, רוחבו כחצי מאורך הספינה והוא הוחזק ע"י תורן שהתנשא ממרכז הספינה. את גוף הספינה בנו נגרים שהתמחו בכך, המפרשים נטוו ע"י נשות הכפר והספינה כולה הייתה בד"כ בבעלותם של אצילים או Chieftain.
בתנאי רוח מתאימים המפרשים יכלו להשיט את הספינה במהירות של 12-15 קשר, מהירות ימית מצוינת עבור ספינות מפרש גם בימנו. כגיבוי הספינות נשאו גם משוטים בהם ניתן היה להשתמש בתנאי רוח רעים או בכדי לבצע תמרונים מהירים כמו שיט לאחור. ספינות אלה יכלו לשאת בממוצע 200 לוחמים לעבור במים בגובה מטר בלבד דבר שהפך אותך למתאימות לימים ונהרות כאחד. כל אלה יצרו עדיפות צבאית בכל סיטואציה של קרב ימי ואפשרו לויקינגים לברוח בלא פגע ממצבים בהם היו בנחיתות.
פיתוח שהתבסס על ה Drakkar הוביל ליצירת ה- Knarr, ספינת המשא והמסחר הויקינגית. ספינה זו היתה קצרה ורחבה יותר מה- Drakkar ותוכננה לשאת מטען רב ולאפשר הפלגות ממושכות בתנאי ים פתוח. בניגוד לספינות המלחמה נשאו מעט מאד משוטים וכן צוות מלחים מצומצם יותר. ספינות אלה שמשו את אריק האדום ובנו Lief Erikson במסעותיהם אל גרינלנד וצפון אמריקה ואת כל העמים הנורדים במסחר עם שאר מדינות אירופה, צפון אפרידה ואסיה.
מלבד בניית ספינות הצטיינו הויקינגים גם ביכולת הניווט הימי שלהם. את עיקר יכולת ההתמצאות שלהם ביססו על זיהוי סימנים כמו מבנה רכסי הרים או מפרצים על קו החוף. שיטה זו הייתה האמינה והמדייקת ביותר לכן נהגו להפליג במקביל לקו החוף. אך, מטבע הדברים שיטה זו התאימה בעיקר לניווט ביום ולא אפשרה התמצאות בים הפתוח או בתנאי מזג אוויר קשים בהם הספינה נשלחת הרחק מהחוף. במצבים כאלה ניווטו הויקינגים על פי השמש והכוכבים, ע"י זיהוי סוגי הציפורים ימיות בקרבת החוף או אפילו זיהוי סוגי אצות . שיטה נוספת הייתה שחרור הציפורים מהספינה כדי שיראו את הדרך לחוף.
על פי המיתולוגיה היה לויקינגים אביזר קסום שסייע בידם ה- solarsteinn, אבן השמש, שיכלה לזהות את כיוון השמש גם ביום מעונן וכך אפשרה את הניווט גם בתנאי מזג אויר קשים. למיתוס זה יש בסיס מסוים במציאות. אכן קיים מינרל בשם feldspar, הנמצא באיסלנד ומבצע פולריזציה של קרני השמש ובכך מאפשר לקבוע את מיקומה. אלה שבמציאות האבן זקוקה לאור ישיר מהשמש דבר שדי מבטל את התועלת המופקת ממנה.
The rough storm has robbed me
Of my best riches,
it's cruel to recall
The loss of that kinsman,
The safeguard, the shield
Of the house has sailed
Out in the death's darkness
To a dearer place.
(מתוך ה- Egil's Saga )
הודות לכלי השייט ומיומנות הניווט שלהם שלטו הסוחרים והלוחמים הנורדים בימים במשך מעל מתאיים שנה. הם גילו את האי man, את גרינלנד, איסלנד ואמריקה שנים רבות לפני קולומבוס. שילוב יכולות אלה יחד עם יכולות הלחימה והתרבות המלחמתית סייעו בידם לכבוש שטחים נרחבים לחופי אנגליה, צרפת ורוסיה של היום. הויקינגים ישבו את האזורים הכבושים כמו גם את הארצות החדשות אותן גילו והטביעו חותם עמוק בעמים הסובבים אותם ובהיסטוריה של אירופה. אך באותה מידה הושפעו מאד מהתרבויות אליהם נחשבו במסעותיהם מרחקי הלכת והגדולה שבהשפעות הייתה כמובן הנצרות שלבסוף אימצו כדת החדשה. על השפעה זו נדבר בהרחבה במשך כשנדון בדת ובתרבות הויקינגית.
