בלוז, גיטרות, משחקי תפקידים- חלק א'
למה חופשיטהמישל סבח
כמה משוואות עלי לפתור לפני שאהפוך למתמטיקאי? כמה משחקים עלי לשחק כדי להיות שחקן תפקידים? כמה שירים עלי ללמוד לנגן כדי להפוך לגיטריסט? כמה משחקים עלי להנחות כדי להפוך למנחה משחקי תפקידים? כמה שירי בלוז עלי לשמוע כדי להגיד שאני מבין בלוז? האם השאלות האלה רלוונטיות בכלל?
אם למדתי שלוש שנים מתמטיקה וקיבלתי תואר במתמטיקה, האם זה אומר שאני מתמטיקאי? לא. אני לא מתמטיקאי. אני גאה לומר שאני נמנה על קבוצת האנשים היחסית קטנה שראתה את האור, בכל הנוגע למתמטיקה. חוויתי את הרגע שבו נפעמתי מיופי המתמטיקה, מיופי של עולם מופשט ובנוי על אקסיומות. אבל האם זה אומר שאני מתמטיקאי? בהחלט לא. כדי להיות מתמטיקאי עלי לחיות מתמטיקה, או לפחות להתעסק בה באופן שוטף, מה שאני לא עושה.
האם אני שחקן תפקידים? האם זה תלוי בכמות המשחקים ששיחקתי או בתדירות הפעמים שבהם אני משחק? לפי דעתי כן. אני אישית משחק בתדירות אפסית, לכן הייתי מגדיר את עצמי יותר בתור חובב משחקי תפקידים מאשר בתור שחקן, למרות שההבדל נובע מאילוצים ולא מרצון והמצב לאחרונה השתפר.
מתי אני נחשב גיטריסט? אם לקחתי ארבעה שיעורי גיטרה אני כבר גיטריסט? אם לקחתי שמונים? איפה עומד הקו והאם זה בכלל קשור? הרי גם אנשים שלא לקחו ולו שיעור גיטרה אחד קוראים לעצמם גיטריסטים. אז אולי זה שוב קשור לתדירות שבה מנגנים? האם יש קשר למקצועיות? אם אני מנגן גרוע, אבל אוהב את זה ומנגן כל יום, האם אני גיטריסט? על שאלות אלו לא אוכל לענות חד משמעית אבל זה בטח לא קשור לכמה שיעורים לקחת או כמה זמן כבר אתה מנגן, זה קשור בהחלט לתפיסת חיים, איך אתה רואה את עצמך ואת הקשר שלך לגיטרה.
(בתור מחווה קטנה למישהו מסויים, אקביל את הנקודה האחרונה לשאלה מתי אני נחשב קרטיסט?)
מתי אני נחשב למנחה משחקי תפקידים? אני למשל חשבתי שאני מנחה ואז בא איוב ואמר לי שצריך לירות בי ושאי אפשר להיות מנחה אם לא היית שחקן קודם (הוא הספיק לומר לי מאוחר יותר שהוא רק צחק, אבל יש כאלו שבאמת חושבים כך). שוב, יש פה בעיה של הגדרה. האם אפשר להיות מנחה רק אחרי שאתה שחקן, או לפחות היית?
אני מחשיב את עצמי לחובב בלוז ויכול להגיד שבמקביל למתמטיקה, אני נמנה על קבוצה הקטנה יחסית, שוב, שראתה את האור בכל הנוגע לבלוז. אני מרגיש הרגשה עילאית בקשר לזה שאני ממש, אבל ממש, מבין בלוז. זה טבוע בי בדם, בקצב, בנגינה. יותר מזה, אני לא רק חובב בלוז, אלא בלוזיסט, מכיוון שבמתמטיקה אני לא עוסק בצורה שוטפת אבל בבלוז כן.
למה אני מבלבל לכם את השכל עם כל זה? או, אני שמח ששאלתם. הפתיחה הארוכה הזאת באה להראות שני דברים. ראשית, כאשר מדובר בהגדרות מסוג זה, קשה מאוד להצביע על הנקודה שבה האדם הופך מחובב משהו למשהויסט. לי לקח שנתיים של בלוז ברמות שונות מצבעי קשת שונים עד שיכולתי לקרוא לעצמי בלוזיסט, וזה משהו די אישי שלא הייתי יכול להצביע עליו לפני המעבר. שנית, כמו שמובן מהפתיחה, עברתי את הדרך הארוכה במסע להפוך לגיטריסט ובלוזיסט. דרך רצופה במהמורות, עמקים וזוויות ראיה שונות. אז אולי לא אוכל להגדיר פה את הנקודה שבה הופך אדם לרולפלייר או למנחה, או אפילו למתמטיקאי, אבל אוכל לנסות להשוות בין המסע הארוך בתחום משחקי תפקידים למסע שעברתי בתחום אחר.
ישנם שני סוגים עיקריים של גיטריסטים, שאנסה להקביל לשני סוגים של אנשים במשחקי תפקידים. ישנם גיטריסטים שמנגנים Rhythm Guitar או במילים אחרות, יודעים לנגן שירים, מכירים את כל האקורדים שהשיר דורש ורוב הזמן גם שרים את השיר תוך כדי נגינה כיוון שהאקורדים עצמם די משעממים וחוזרים על עצמם. סוג זה של גיטריסטים אני אקביל למנחי משחקי תפקידים. מכאן כמובן נובעת ההקבלה שמשחק הוא שיר. כלומר המנחה הוא זה שמכיר את מסגרת המשחק, מסגרת העלילה, הוא קובע את הטון במשחק, בדיוק כמו שגיטריסט Rhythm בונה את השיר ובלעדיו אין שיר, הוא היסוד שנותן לשיר להתקיים. סוג שני של גיטריסטים הם כאלו שמנגנים Lead Guitar, כלומר כל אלו שמכניסים קטעים קצרים של נגינה בין משפטים בשיר (Fill) וקטעים קצת יותר ארוכים במקומות אסטרטגיים בשיר (Solo). בדרך כלל הם גם די טובים באלתורים. את הסוג הזה אקביל לשחקן משחקי תפקידים. כמו שגיטריסט Lead צריך להתאים את סגנון הנגינה שלו למה שמתווה לו גיטריסט ה- Rhythm, כך גם שחקנים צריכים לפעול במסגרת העולם שהמנחה מדאם להם. כמו שיש מנחה אחד וכמה שחקנים, כך גם יש גיטריסט Rhythm אחד ואחד או יותר גיטריסטים שמנגנים Lead. יכולים להיות יותר מגיטריסט Rhythm אחד אבל אז הם מנגנים פחות או יותר את אותו הדבר, בדיוק כמו שכאשר יש כמה מנחים למשחק, שניהם מקובעים לעולם המשחק.
כצפוי, לא חייבת להיות הפרדה ברורה בין הסוגים וכמו שיש אנשים שמשחקים בשתי קבוצות ומנחים בקבוצה אחרת, כך גם יש גיטריסטים שמשנים את תפקידם בלהקה כל כמה שירים. שימו לב להקבלה החדשה, להקה כקבוצת משחק. כל שיר הוא משחק, אפשר להגיד שהופעה מוצלחת היא קמפיין טוב. כמו שבקבוצת המשחק מצטרפים כל השחקנים והמנחה ליצירת סיפור טוב שבו כולם נהנים כך גם בלהקה מצטרפים כולם ליצירת שיר טוב, וכמו שאותו משחק שיורץ פעמים שונות יהיה שונה קצת בכל הרצה, כך גם השירים משתנים עם שינוי חבר להקה, ואפילו סתם עם שינוי מצב רוח של הנגנים. הדבר היחיד שקצת הורס את ההקבלה הוא שרוב הנגנים מתחילים דווקא בתור נגני Rhythm ורק מאוחר יותר, עם רכישת ידע וביטחון הופכים להיות נגני Lead, מה שקורה דווקא הפוך במשחקי תפקידים, רוב האנשים מתחילים בתור שחקנים ורק אחר כך, עם רכישת ידע וביטחון הופכים למנחים.
אם נמשיך קצת בהקבלה, לנגני Rhythm יש רפרטואר של שירים שהם יודעים לנגן, כלומר שירים שהם מכירים את המבנה שלהם, את האקורדים וחילופי האקורדים. אם תבוא לנגן Rhythm ותגיד לו למשל, נגן לי את 'השלולית הדביקה' של להקת 'מסך פלזמה' והוא לא מכיר את השיר, הוא פשוט יגיד לך שהוא לא מכיר את השיר. במקרה הטוב, אם הוא שמע את השיר וזוכר אותו, הוא ינסה למצוא את האקורדים והמבנה, אבל כמבצע של חמש דקות ניתן לצפות לכישלון. בדיוק כמו שמנחה יוכל להריץ רק משחקים שהוא מכיר ויודע להריץ. הוא יכול למשל לנסות להריץ משחק שהוא שיחק בו, אבל אם הוא לא יודע את כל המידע שהיה למנחה שהריץ לו את המשחק, ההרצה תהיה עלובה למדי.
עבור נגני Lead אין את הבעיה הזאת כי הם בדרך כלל יותר גמישים ומאלתרים. נגני Lead לומדים להתאים את עצמם לשיר המתנגן, וזה בכלל לא משנה איזה שיר זה. כמובן שבמקרים קיצוניים התוצאה הסופית תהיה קטסטרופה. בתור דוגמא אישית אודה שלפני זמן מה ניסיתי לנגן יחד עם שיר סקוטי, ובתור נגן Lead בלוזי, לא ממש הלך לי. זה לא אומר שאני לא צריך לנסות יותר, זה רק אומר שאף פעם לא ניסיתי ואני צריך להשתפשף קצת בסגנון החדש. לשחקני תפקידים אין בעיה לשחק בכל משחק שלא יהיה, הם לא צריכים, כמו המנחים, לדעת משהו מראש. לא משנה איזה משחק ובאיזה שיטה, שחקן תמיד יוכל להשתלב. אך גם פה, שימו לב להקבלה היפה, יש בעיות לשחקנים שרגילים לסגנון מסויים לעבור לשחק בסגנונות אחרים. שחקן שרוב חייו שיחק משחקים קומיים לא ימצא את עצמו במשחק עמוק עד דמעות. זה לא אומר שהוא לא יכול לנסות. הוא יכול לנסות ויתכן שהוא ישרוד את החוויה, אבל הוא יצטרך לשחק כמה משחקים כדי ממש להיכנס לקטע.
נעזוב כרגע את המנחה בצד (הרי גיטריסט Rhythm הוא מאוד משעמם יחסית לגיטריסט Lead למרות שזה האחרון לא יכול לעשות הרבה בלי הראשון) ונתמקד בשחקן. איך אפשר להפוך מישהו לשחקן? מה עליו לעבור כדי להיות שחקן? מה על גיטריסט לעבור כדי לנגן Lead? ישנן שתי גישות עיקריות לנקודה הזאת, לפחות עבור גיטריסטים. השאלה המרכזית היא האם ללמוד תיאוריה, או לא ללמוד תיאוריה? אז ככה, בתיאוריה הכוונה לתיאוריה במוזיקה עם דגש על טכניקות גיטרה. ללמוד סולמות, ללמוד טכניקות, ללמוד להתאמן כמו שצריך (כן, גם ללמוד איך ללמוד זה מאוד חשוב). אני חושב על השאלה הזאת כמקבילה לשאלה האם לשחק עם שיטה או בלי שיטה? שאלה שנשאלת פעמים רבות בהזדמנויות שונות בתחום משחקי התפקידים.
אם תשים בידיו של בחור גיטרה, תנגן לו Rhythm ותגיד לו, יאללה תנגן. רוב הסיכויים שהוא לא ינסה אפילו, או שהוא יפרוט בצורה עקומה על מיתר, יזדעזע מהזיוף של עצמו, יצחק ויניח את הגיטרה בצד. מצד שני, אם בחור בצד השני של העולם מאוד רוצה לדעת לנגן בגיטרה, הוא לא יחכה לך שתנגן לו Rhythm, הוא ישים במערכת דיסק אהוב וישב שעות על הגיטרה בניסיון למצוא את הצלילים הנכונים לשיר הזה. זה האחרון, בקצה השני של העולם, דומה בדיוק לשחקן חדש שמאוד רוצה לדעת איך לשחק וינסה לשחק בכמה שיותר משחקים אפילו אם כולם אומרים לו שהוא פשוט לא מתאים ולא יודע לשחק. הראשון לעומת זאת דומה לבן של השכנה שלא יודע מה זה משחקי תפקידים, לא ממש איכפת לו, וגם אם תביא את איה שחם לדאם לו הוא יעווה פנים ואולי אפילו יקום וילך באמצע הרצה של וויטצ'אפל בלו כי יש 'המורדים' בטלוויזיה.
אין ספק שלימוד תיאוריה יכול להקפיץ את הרמה של נגן עשרות מונים בתקופה קצרה יחסית. הוא בעצם לומד ידע שאחרים עבדו שנים כדי לארגן. הוא מהר מאוד יגיע לרמה טובה מספיק כדי לנגן עם גדולים ואפילו להבין מה הם אומרים, יש פה יצירת שפה משותפת בין הנגנים ולמידה מלקחי עבר בצורה מתומצתת ויעילה. מצד שני, מי שלא לומד תיאוריה, יטעה פעמים רבות, יבלה זמן רב בניסיון למצוא או להבין משהו שכבר כולם יודעים, לא יוכל לתקשר עם נגנים אחרים בצורה נוחה, לא תהיה לו שפה משותפת עימם ויקח לו הרבה יותר זמן להגיע לרמה בסיסית שנגן שלמד תיאוריה מגיע אליה במהרה. אבל, וזה אבל מאוד מאוד גדול, יש לו יתרון אחד על פני מי שכן לומד תיאוריה. המחשבה שלו לא מקובעת על שום דבר, אין שום תיאוריה שמפריעה לו לעשות מה שהוא רוצה. פריצות הדרך הכי גדולות נעשות על ידי אנשים שדווקא לא למדו אפילו שיעור אחד. וזה נכון לא רק בתחום המוזיקה. ג'ימי הנדריקס הדגול למד לנגן על גיטרה לבדו ופיתח סגנון חדש בעולם המוזיקה, סטיבי ריי וואן, נגן הבלוז המודרני המוערץ עלי ביותר גם כן למד הכל בעצמו ומסוגל לנגן Rhythm ו- Lead בו זמנית. מבקרי מוזיקה ששמעו אותו לראשונה מנגן חשבו שמדובר בשני גיטריסטים. מארק קנופלר, הסולן ונגן ה- Lead של להקת דייר סטרייטס הנפלאה גם כן למד לנגן לבד ופיתח סגנון נגינה מיוחד לו, נגינה על גיטרה חשמלית ללא מפרט, מה שנותן לו צליל ייחודי ונורא מגניב (הוא מסוגן לעשות Fade In לצליל, מה שנגן מפרט לא יכול לעשות).
שימו לב לאירוניה, השלב האחרון הרישמי בלמידת תיאוריה במוזיקה, לפחות בכל הנוגע לגיטרות, הוא לשכוח את כל התאורה שלמדנו. נשמע מצחיק, אבל זאת הדרך היחידה להתנער מהמחסום האחרון, שהוא הקיבעון לדרך חשיבה מסויימת. כלומר כדי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה צריך ללמוד תיאוריה, להרגיל את האצבעות לסולמות ולמצבים מוזרים (אקורדים) ואחר כך לנסות ולשכוח אותה. הכוונה היא לא ממש לשכוח את התיאוריה אלא לנסות להתעלם ממנה וללכת יותר על מה שנשמע נכון ולא דווקא על מה שנראה נכון תאורטית. הרבה פעמים נגן שלמד תיאוריה מנסה לנגן משהו ופתאום פולט "אבל זאת בכלל יציאה מהסולם", אבל משום מה זה נשמע נכון, זה נשמע מגניב ויפה. הנגן ידע שמה שנתנו לו לנגן יצא מהסולם והוא גם ידע שזה היה הדבר הנכון לעשות, אפילו שזה סותר את התיאוריה. אבל הנגן צריך לדעת שכאשר הוא עצמו מנגן, משהו שלו, לא של מישהו אחר, הוא צריך לצאת מהמסגרת התאורתית, להתנסות, לחוות חוויות ולגלות תגליות.
תיאוריה מבחינתי זאת שיטת משחק. לא כל השחקנים החדשים מרגישים נוח עם משחק חופשיטה ללא קוביות. לכן הם מחפשים שיטה כלשהי. זה פשוט לא נראה להם כמו משחק אם אין קוביות, פרסים (XP) והתקדמות בדרגות. אחרי ששיחקו מלא משחקים עם שיטות שונות ויתנסו בסגנונות שונים, רוב הסיכויים שיתחילו לשנות דברים קטנים בשיטה. דברים קטנים שאט אט יהפכו להיות גדולים יותר. שחקנים להוטים שרוצים לשחק אבל אין באפשרותם להשיג שיטה יכולים להבין את העיקרון ולהכין לעצמם שיטה משלהם, בדיוק כמו שנגן שלא לומד תיאוריה יכול עדיין לבסס תיאוריות קטנות משל עצמו, למעשה כמעט בטוח שזה מה שהוא יעשה, רק שהוא לא יקרא לזה כך. עם הזמן, השחקנים יפתחו יותר למשחק חופשיטה, עם הזמן יכירו בעובדה שהשיטה היחידה שלא מגבילה אותך ואת עולם המשחק היא האי שיטה, כלומר חופשיטה. לדעתי, הצורה הכי טיבעית לשחק היא חופשיטה (עם או בלי קוביות), ורוב השחקנים, בהינתן מספיק זמן, יגיעו למסקנה הזאת לגבי עצמם.
בחלק הזה התמקדתי בגיטריסט שבי והראתי את ההקבלה שלי בין הצד הזה שלי לצד משחקי התפקידים ולמה כולם יגיעו בסוף לחופשיטה, בחלק השני אתמקד בבלוזיסט שבי ואנסה להקביל את תהליך הפיכתי לבלוזיסט לתהליך הפיכת אנשים לשחקנים.
