שיחות עם מורגן לה-פיי- האגדה של אחרי הפסח
ערן בן-סער
יש נקודה בגוף האדם שנמצאת בצדו השמאלי, קצת מתחת לצלע התחתונה, שאם לוחצים עליה חזק מספיק ניתן להרגיש את האיברים הפנימיים נשברים תחת הכאב העצום ומודים בהכנעה שאין להם שמץ של מושג מה הם עושים, איך הם אמורים לעשות את זה ולמה. בנקודה זו בדיוק נעצה בי אישתי את מרפקה בפעם השלישית.
”ערן, תתעורר!”
פקחתי את עין ימין בלבד על מנת שלא להתחייב למציאות.
”מה נשתנה הלילה הזה...” פיזם ברקע אחי הצעיר.
”עוד לא הגענו לאוכל, אני ישן.” הודעתי לזוגתי וחזרתי לחלום שאני עדיין בביגור מכריח את ג'וני לעשות הכל בשעה שאני שותה לימונדה. חלום חביב, אפילו שאני לא אוהב לימונדה.
נקודת הכאב שלי דיווחה לי ששירי שוב מחפשת את הכפתור בצד שמאל שגורם לי לקפוץ בבהלה, וכמובן, בכאב.
”מה?” יללתי בחוסר נוחות.
”זה מסורת! תתעורר ותשתתף.”
”אבל אני עושה בדיוק מה שצריך על פי המסורת – אני ישן עד לאוכל.”
הובהר לי חד משמעית שאני משנה את המסורת לטובת המסורת החדשה שעיקרה הוא להיות ער ולהעמיד פנים שהאגדה של פסח היא בעברית.
”אומרים 'הגדה', באות ה'. לא אגדה.” דיווח לי אחי הצעיר הן על התיקון והן על כך שאני שוב מדבר לעצמי.
“באמת? לי דווקא כל הסיפור נשמע מצוץ מהאצבע מאז ומתמיד.”
בר הביט בריכוז בהגדה שמולו ועיבד את המידע החדש. אני חושד שמקור הקשיים שלו היה נעוץ בעבודה ששוב הוא קיבל מידע סותר מאמא ("ההגדה זה ההיסטוריה שלנו”) וממני ("מצוץ מהאצבע”).
“איזה חלק זה לא אמיתי, היציאה ממצריים או כל הרבנים האלו שמדברים כל הזמן?”
“על הרבנים אני עוד מוכן להיות פתוח לשכנועים, אבל יציאת מצריים אף פעם לא נראתה לי מדוייקת במיוחד.” עניתי מתוך דאגה כנה לחינוכו של הילד.
“איך יודעים?” עשה בר קפיצה לוגית שחלק ניכר מתושבי העולם לא מסוגלים לעשות.
עמדתי להגיד לו שאי אפשר לדעת, אבל אז עלה בי רעיון אחר, “בוא נגיד שאנחנו הולכים להחביא את האפיקומן ואני אראה לך משהו.”
חמש דקות מאוחר יותר ישבנו בר, מורגן ואנוכי על גמלים במדבר ובהינו בבניית הפירמדיה בגיזה.
“חשבתי שאמרת שהשתמשו במדרגות שפירקו אחר כך.” אמר בר.
“זה מה שהיה כתוב בספרים.” עניתי.
“לא לימדתי אותך לא להאמין לספרים?” שאלה מורגן, “אם מישהו כתב את זה, זה בודאות בגלל שהוא צריך לשכנע אחרים במשהו לא הגיוני והוא חשב שאם זה יהיה בספר אז הם לא יתווכחו.”
“היא יותר הגיונית ממך.” אמר בר.
“החינוך שאבי העביר לך מתחיל להציק לי, בוא נברר אם מישהו ראה כאן איזה בני ישראל או משהו.”
ירדנו מהגבעה והתקרבנו למפעילים של אחד המנופים.
“היי.” אמרה מורגן, “מה נשמע?”
“איש עומד ליד עיגול צהוב עם קווים ויש חול בצד.” ענה האחראי.
“מה?” שאלנו מורגן ואנוכי יחד.
“הוא אמר שחם לו.” אמר בר, “האיש זה הוא, העיגול זה השמש והחול זה מה שיש באיזור.”
“חשבתי שהם רק כתבו בהירוגליפים.” אמרה מורגן.
“אה... מה אתם הולכים לעשות עם כל המנופים האלו אחר כך?” שאלתי מתוך עניין מדעי.
“אש גדולה עם אנשים מסביב, נהר זורם עם כדים ליד, איש עם כתר על רגל אחת.” אמר האחראי בחיוך.
הבטנו בבר שנאנח ותרגם לנו: “נשרוף הכל, נפזר את האפר בנהר ופרעה יצחק נורא מהקטע הזה.”
“ראית את העבדים, בני ישראל, איפשהו?” שאלה מורגן.
“איש מדבר עם אנשים אחרים, איש קשור, איש חנוט.”
“הוא אמר...” התחיל בר לתרגם.
“דווקא הבנתי את זה.” אמרה מורגן ופנתה לאחראי, “איש לסובב גב, איש להיות כלי קטן שקוף עם חול לבן בפנים.”
“אישה על גמל, הרבה אנשים עם חנית.”
מורגן נקשה באצבעותיה ומימשה את איומה הקודם, “אף אחד לא מאיים עלי בהירוגליפית.”
לאחר מספר העתקות במרחב שנועדו להביא אותנו למדבר סיני, מצאנו את עצמנו משקיפים מרחוק על אבק וחול רב שנישא באוויר כמה קילומטרים צפונה מאיתנו.
“יש שם המון אנשים.” אמר בר, “לפחות עשרים אלף לפי האבק.” הוא ריחרח קצת את האוויר והוסיף "יש להם חמורים, גמלים, כבשים וצידה לחודש לפחות.”
“מה?” הוא שאל כשבהינו בו בפליאה.
“אה...” התחלתי.
“תן לי לנחש,” אמרה מורגן, “לקחת את הקורס של אבי 'גששות מתקדמת לבני שלוש עד שלוש עשרה?”
“כן.” אמר בר, “היה מאד מרתק. בעיקר כשלמדו איך אפשר להרוג מישהו ממרחק של 500 מטר עם השמש חמה מספיק ויש לך זכוכית מגדלת טובה.”
“אני לא מרשה לך לראות את אבי יותר, שמעת?” אמרתי.
“אבי אמר שאם תגיד את זה אני צריך להגיד לשירי שאתה חונק את ההתפתחות שלי.”
“אתה מעדיף שאני יחנוק אותך או את אבי במקום?”
“אתה לא מסוגל לחנוק אף אחד,” התערבה מורגן, “אז תפסיק לאיים סתם.”
“זה מה שאת חושבת, רק אתמול חנקתי את ג'וני.”
“למה?”
“כי כל פעם שאני בא אליו בזמן האחרון הוא מתחיל לחבק אותי ולצעוק בקול רם 'עשינו ביגור, עשינו ביגור'. בדרך כלל אני מכה אותו בחגורה עד שהוא מפסיק, אבל אתמול הייתי ממש צריך לחנוק אותו.”
“אלו לא בני ישראל.” אמר לפתע בר שכל הזמן הזה המשיך לבחון את האבק בעיון רב.
“מאיפה לך?” שאלתי.
“הגברים לא עשו ברית מילה.”
“בני ישראל.” הסבירה מורגן לראש כנופיית המדבר, “צריך להיות מישהו בשם משה שמנהיג אותם.”
עד לאותו רגע חששתי קצת לגורלנו שכן התגובה הטבעית של הכנופיה למראה שלושתנו הייתה להתחיל להפיל פור מי מקבל איזה עבד, אבל למשמע השם 'משה' הם הפסיקו להמר על מורגן בקוביה.
“משה?” שאל ראש הכנופיה “זקן כזה, עם מטה שכל היום מדבר לעצמו?”
“זה נשמע סביר.” אמרה מורגן.
“אתם חברים שלו?”
אינסטינקטים שחודדו על ידי שנים של הגררות לתוך סכנות אחרי מורגן, אבי, זיו, אמיר ובעצם כל מי שאני מכיר קפצו לפעולה - “משה מי?” שאלתי.
לרוע מזלי שנים של אינסטינקטים שחודדו על ידי ההכרה הברורה שכל דבר ניתן, בסופו של דבר, להפוך למלחיה – זה רק שאלה של באיזה גודל ומה יהיה בפנים גרמו למורגן להגיד "אני לא, אבל שני אלה מהעם שלו.”
“שוב!” צעקתי בקול רם על כנופיית המדבר.
“ערן הוא המלך.” צעקו כל עשרים אלף חברי הכנופיה מיידית, “רק ערן הוא המלך. לא מנסים למשוך את הגפיים של ערן מגופו בעזרת סוסים כי ערן הוא המלך. לא מנסים לשרוף את ערן על המוקד כי ערן הוא המלך. לא מנסים לתקוע בערן עשרים אלף חרבות כי ערן הוא המלך.”
“מרשים.” אמרה מורגן לאחר שהתרחקנו משם.
“אף אחד, בשום מצב שהוא בעולם, לא מצביע עלי ואומר שאת השמנמן החמוד הורגים קודם.”
“אני אזכור את זה.” אמרה מורגן.
“מאיפה שלפת כסא גלגלים באמצע העת העתיקה?” תהה בר.
“בוא נגיד שיש לי מקורות ספרותיים.”
שעה וחצי מאוחר יותר היינו מוכנים לוותר.
"אין פה שום בני ישראל.” אמרתי.
"אולי אנחנו בזמן לא נכון?” תהה בר.
"בדקנו את המדבר הזה לכל אורך שלוש מאות השנים האחרונות.” אמרה מורגן, “אתם בטוחים שהם צריכים להיות כאן?”
"היי, ערן!” נשמע לפתע קול מוכר.
עצרנו את הגמלים והבטנו ימינה, מסתבר שעברנו ליד אוהל בדואי קטן שבפתחו ישב ג'וני וסחר עם איזה איש מדבר מקומי.
"למה אתה פה? לך.” סיכמתי שיחה של כמה שעות למשפט.
"אני קונה שוקולד מסומיחיל כאן.” ענה ג'וני, האיש שיש לשער שקולל בשם סומיחיל קד קידה קלה, "יש לו את השוקולד הכי טוב בהיסטוריה.”
מתוך האוהל נשמעו קולות בכי עמומים.
"איך הגעת לכאן בכלל?” שאלה מורגן.
"אה, עכשיו כשגם לי יש מישהי עם כוח על טבעי אני יכול להסתובב בכל ההיסטוריה בלעדיך.”
קולות הבכי התגברו.
"על מה אתה מדבר?” שאלה מורגן.
"כמובן שהיא צריכה שוקולד כדי לעשות הכל...” המשיך ג'וני.
"שיעבדת לך שדת שוקולד פרה היסטורית?” שאלה מורגן בסקרנות מקצועית.
הבטתי היטב בג'וני, היה משהו פחות לחוץ במראהו הכללי, אווירה כלשהי של דחיפות נעלמה ממנו.
"אה...” התחלתי, מנסה להימנע מלהיות ברור מדי ליד אחי בן התשע, “האם לאחרונה יצא לך להיפטר בשנית מזה אשר גידלת מחדש בשל חוסר מימוש מעשי לאורך זמן?”
"מה?” תהה ג'וני, “אני לא שומע אותך, בגלל הבכי.”
"מי בוכה שם?” שאל בר שכבר סתם את אוזניו בכוח.
מורגן החלה לצחוק בקול רם בשעה שרעש הבכי הגיע לשיאים חדשים.
"אנחנו כבר זזים, אני אדבר איתך מח...” אמר ג'וני, אך לפתע הוא והאוהל נעלמו יחד עם רעש הבכי הנורא.
"מה מצחיק כל כך?” שאלתי את מורגן.
"לא משנה,” היא ענתה, “בסופו של דבר היא תאכל מספיק שוקולד והוא יגלה לבד.”
בסוף הגענו למחנה ממש עצום באמצע המדבר ובהינו בשלט שדלק באור על טבעי מעליו, מוחזק בצד אחד על ידי עמוד אש ובצד שני על ידי עמוד עשן.
"כנראה שבכל הגדה יש גרעין של אמת.” אמרתי.
"אתה חושב שיש להם בייבלידס?” שאל בר, אלוף ישראל הרישמי במשחק.
"אנחנו בטוחים שזה בני ישראל?” שאלה מורגן.
"כתוב שם 'המרכז המסחר של משה ובניו, חניה חינם כל השבוע'.” אמרתי, “אני משוכנע בעניין.”
