שכל או אמנות?
אמיר איתן
יש הרבה דרכים לחלק את שחקני התפקידים, כאשר כל דרך באה לשים דגש או לשאול את השאלות לגבי פן אחר של משחקי התפקידים. חלוקות לפי גיל שבאות לבדוק את השתנות הטעם של השחקן כפונקציה של גילו, חלוקה לפי אזורים בארץ הבאה לבדוק את כמות הזמן שמשקיע השחקן בתחביב ועוד. יש גם חלוקה אחת, שאינה חלוקה שלמה, כלומר אי אפשר לחלק את כל שחקני התפקידים לפי חלוקה זו אך למען כתבה זו ובשם הלקחים והמסקנות שאני רוצה להפיק ולשים עליהם דגש, אני אקבע את החלוקה הבאה: שחקני שכל ושחקנים תיאטרליים. השמות אמנם עלולים לבלבל במקצת אבל זה למה יש המשך לפסקה הזו בדמותה של כתבה.
חכמה לעומת אמנות-
אין הכוונה היא לקבוע שהאמנות אין בה חכמה או שהמעדיפים את התיאטרון אינם אנשים חכמים אלא הכוונה היא לשני סוגי שחקני תפקידים. האחד הוא הסוג של שחקני התפקידים שכל כך אוהבים לחשוב, לפתור חידות, להבין דברים ו"להתקדם הלאה" עד שהם אפילו לא שמים לב לרמת המשכל שיש לדמות והאם היא באמת מסוגלת להבין את מה שאבי סבג מסוגל להבין, למשל. העדפת המשחקים, כלומר ג'אנרים, של שחקנים אלה תידון בהמשך- לעת עתה, נסתפק בהנחה שקבוצת "שחקני השכל" אינה ריקה ולכן אפשר לדון בה (בעניין, יחסי).
הקבוצה השנייה היא קבוצת השחקנים האמנותיים. לא שאין להם שכל או שאינם אוהבים להשתמש, זה לא שהאינטליגנציה שלהם היא של אפון (או פחות) או שפשוט אינם אוהבים מתמטיקה אלא ששחקנים אלה פשוט מסתכלים על משחקי התפקידים בראייה תיאטרלית- אמנותית נטו ואין מקום לפתרון חידות, במשחק התפקידים, אם הדמות אותה הם משחקים אינה מסוגלת לפתור אותן.
הבעיה, כפי שניתן לראות כיום במשחקי תפקידים, היא דווקא במגרש של השחקנים התיאטרליים. בעוד ש"שחקני השכל" תמיד יכולים לפתור את החידה ולקבל ח"ח מהמנחה שמרוב התרגשות (או עצבנות) שוכח שבדף הדמות מצוין שהתבונה של הדמות היא לא היסטרית (בלשון המעטה), השחקנים התיאטרליים לעומת זאת לא מסוגלים (כי הם רוצים להוכיח משהו, חוץ משחקי) לסתום את הפה כאשר יש חידה שהם הצליחו לפתור.
אולי הבעיה תחודד טוב יותר אם אסביר את הכוונה במילה "חידה". איני מתכוון דווקא לאותם פאזלים טיפשיים מ"טירתו של דוקטור מוח" או לאיזה משחק מתמטי שהמנחה החליט לשים בפתח של איזה טירה, הכוונה יכולה להיות להיקשים מאד פשוטים (או אולי לא) במשחקים של מסעות בזמן, של ריגול, של חקירה וכו'. היקשים שלא תמיד הדמות הטיפשה יכולה לעשות אבל השחקן שמשחק איתה יכול גם יכול.
מה אנחנו מחפשים במשחק התפקידים שלנו?-
אולי זה ישמע מוזר, אבל יש סט הנחות שכל שחקן תפקידים צריך לקחת על עצמו כשהוא נכנס למשחק. הסט הזה משתנה והוא זהה לסט הנחות שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו כשאנחנו רואים סרטי מדע בדיוני למשל ("כן, זה בסדר, בשנת 2005 יהיה אפשר להגיע לאנדרומדה"). במשחק התפקידים, צריך לקחת על עצמנו כל מיני אקסיומות (בייחוד אם מדובר במשחק פנטזיה או מדע בדיוני).
דבר נוסף, מסתבר, שאנו צריכים לשאול את עצמנו הוא עד כמה המשחק הזה מתאים לנו. האם אנחנו מחפשים משחק מסע בזמן שבו אני צריך לפתור את התעלומה של המנחה (ומכאן השאלה היא עד כמה המנחה הזה חכם או עד כמה אני מעריך את תחכום ההרפתקה שלו שאני אשכרה יושב ומבזבז עליו זמן) או שמא אנחנו מחפשים משחק עם דמויות עומק ומשחק תיאטרלי גבוה (ואז נוכחות המנחה מתגמדת מעט) ומכאן שאנו מקבלים על עצמנו את הדמות המטומטמת ביחד עם הטמטום שלה ושמים לעצמנו סלוטייפ על הפה לאורך הסשן.
בחינה של ההרפתקה מראש יכולה למנוע הרבה כאב ראש- אם ערן יבוא אליי "ת'שמע אמיר, יש לי משחק מסע בזמן חבל על הזמן שאני רוצה להריץ לך" אז אני אדע מראש שהמשחק יצריך הרבה היקשים שהדמות שערן נתן לי לא מסוגלת לעשות ולפי זה אדע מה אני אומר לו ("לך תזד...").
אלו סוגי הרפתקאות רלוונטיות לכל קבוצה?- באופן גס אפשר להגיד שישנם ג'אנרים שפשוט אינם הולכים יד ביד עם משחק תיאטרלי מעצם העובדה שהם מותחים את גבול סתימת הפיות העצמי האנושי עד למקסימום, ומהצד השני יש משחקים שפשוט להם ולחשיבה אין יותר מדי מן המשותף.
המשחקים המחשבתיים הם המסעות בזמן ברובם, משחקי החקירה למיניהם, הפנטזיות הקלאסיות שמכילות המון חידות וכו'.
המשחקים התיאטרליים מאופיינים בריבוי דיאלוגים (דיאלוגיזם) ובדרך כלל נתונים בזמן שקרוב לזמן שאנחנו מכירים בחיי ביום היום ואינם מכילים פעולות מתוחכמות יתר על המידה. לא עולה לי בראש ג'אנר אופייני לסוגי משחקי אלה אבל הכוונה ברורה (אני מקווה).
תלות סוג המשחק בזמן ומספר השחקנים-
בקירוב טוב אפשר למצוא קשר בין מספר השחקנים לסוג המשחק ותלות סוג המשחק בזמן של משחק התפקידים.
היבט הזמן אומר שמשחקים בהם רוחב הזמן שעליו מתפרש המשחק, רחב יותר וריבוי הסיטואציות (אליהן נקלעות הדמויות) ומהירותן גדל המשחק מצריך הרבה פחות משחק תיאטראלי ומתאפיין ביותר חשיבה (וככל שהחידות נפתרות מהר יותר, המשחק זז מהר יותר). משחקים עם הרבה דיאלוגים לא ניתן לזרז באותה מידה (לענות יותר מהר לשאלות?) משחק תיאטרלי, בעקרון, מצריך משחק שזז במהירות כמה שיותר זהה לזמן המציאותי (על מנת להיכנס לדמות ולהרגשה טוב יותר). היבט נוסף של הזמן, אינו תלוי במהירות בה הזמן עובר אלא בנקודת הזמן הסטטיסטית בה המשחק מתרחש- קרי, השנה. אם אנחנו משחקים ב2700 רוב הסיכויים שלא יהיה פה משחק תיאטרלי יוצא דופן (מבחינה הסתברותית, כמובן) כי משחקי המדע בדיוני (כאמור) מתאפיינים בהרבה אקשן, הרבה חשיבה וכו'. ת'כלס, לשחק כמו שצריך דיאלוג עם חייזרים קשה להחריד (וערן כבר ייתן להם את הדוגמה עם החייזר עם שלושת המוחות).
משחק שנקודת הזמן בו היא קרובה לשלנו, הוא טיפה אחורה יותר (משחקי התקופה הויקטוריאנית למיניהם) יכולים לשמש קרקע טובה למשחק תיאטרלי טוב וכאלו ניתן למצוא בהמוניהם בקהילה שלנו.
התלות במספר השחקנים היא טיפה יותר "טריקית". ריבוי שחקנים יוצר דינאמיות רבה הרבה יותר, תזוזה מהירה יותר של הסיטואציות (כמו החלפת שקופיות מהירה) ויכולת ביטוי נמוכה הרבה יותר. הדבר גורע מתחושת התיאטרליות והקרקע ליצירה של משחק אומנותי טוב נשחקת. אם, כמו בתיאטרון, כל שחקן היה מקבל טקסט לקרוא ממנו התלות במספר השחקנים הייתה נעלמת. אולם מעצם ההגדרה של משחקי התפקידים (...יכולת האלתור...) נובע שריבוי השחקנים מקטין את הסיכויים למשחק אומנותי ברמה ממש גבוהה (אולם לא פוסל אותו). דבר נוסף, שלאו דווקא קשור לדינאמיות, הוא העובדה שככל שמספר השחקנים גדל- הסיכוי שאחד השחקנים יהיה שחקן "חשיבה" דווקא ולא יהיה בראש שלו, בדיוק, להיות עמוק בתוך הדמות הממוצעת (מבחינה שכלית) שלו ושחקן זה עלול לשבש את התכניות של הקבוצה לשחק חבורה של קבצנים מטומטמים שמתמודדים עם נציגי מס הכנסה כי אחד אותו שחקן (שמחזיק בתואר שני בכלכלה) יבלבל למנחה את המוח על הפרשי ריבית והצמדות.
המשך יבוא...
