המיתולוגיה המצרית- חלק א'
אביעד רוזנבוים
התרבות המצרית הקמאית התקיימה כשלושת אלפים שנה לערך, משנת 3100 לפנה"ס ועד שנת 30 לפנה"ס, שבה התרחש הכיבוש הרומי באזור, שהחריבה עד ליסוד.
כמעט לאורך כל שנותיה, היוותה מצרים אימפריה עוצמתית אשר נודעה בשל מלכיה התקיפים, הפירמידות הקסומות וכוחה האדיר. אך עם זאת, המיתוסים הקדומים אשר היוו את בסיס הבנתם כלפי העולם בו חיו לא נשתמרו היטב. את מלאכת הכתב למדו הם סמוך לשנת 3100 לפנה"ס ולפני כן, על הידוע לנו על תרבותם נובע אך ורק מממצאים ארכיאולוגיים, כגון צלמיות או כלי חרס מעוטרים.
כתיבת המיתולוגיה המצרית המלאה החלה בסביבות 2000 לפנה"ס, אך סיפורים בודדים מופיעים בתקופות מוקדמות יותר, הסמוכות יותר לזמן בו למדו הם את מלאכת הכתיבה והתיעוד בכתב.
מבחינת המצרים הקדמונים, היו מיתוסים חשובים פחות מאשר פולחן האלים והאלים עצמם, ועל כן לא מפתיע כי המיתוסים נרקמו ע"י סיפורים שונים העוסקים במערכות היחסים שבין אליהם. כמו כן, מאופיינת המיתולוגיה המצרית באי אחידות עובדתית, שיצרה לא מעט גרסאות של אותו הסיפור בדיוק. אך כל אותן גרסאות היו נכונות במידת מה ותוכנן התאים לנסיבות השונות בהן נכתבו.
בסדרה זו נעבור על פני המיתוסים המצריים המעניינים ביותר וכמובן, שלא נזניח את מקומם של האלים השונים והידועים.
מיתוס הבריאה
על בריאת העולם ישנם מספר סיפורים שונים, אשר כל אחד מהם מהווה גרסה שונה לאותו אירוע מיתי חשוב. הנפוץ שבהם הוא זה המתאר כי לפני התגלמות האלים בעולם היה הוא מוצף כולו מים וחשוף לגמרי, וכונה הוא "נון". רוחו של הבורא וכל האנרגיות הבראשיתיות של יצורי החיים שטרם נבראו היו באותם מים אך עוד לא היה מקום בו יכלו הם ללבוש צורה. את כוחות ההרס של אותו תוהו קדום ייצג הנחש האדיר עפפ, אשר מקבילו מצוי גם במיתולוגיה היוונית, אשר בה לפת הוא בגופו השרירי את ביצת העולם ובקעה לשנייה – רקיע וקרקע. האירוע המציין את תחילת הזמן ובריאת הכל הינו עליית גבעה , היבשה הראשונה, מאותם מים. באותה גבעה יכלו האלוהויות הראשונות ללבוש צורה ולהתחיל להתקיים, ובה למעשה החלו החיים הראשוניים. תפיסה זו נבעה, כנראה, עקב הנילוס האדיר וייצוגה הריאליסטי הוא בדמות הגאות והשפל באותו הנהר.
גרסה אחת מספרת כי אותה אלוהות לבשה צורת ציפור זו אחרת אך גרסה אחרת טוענת כי אותה אלוהות התגלמה בתור לוטוס יפהפה, שלכשנפתח גילה הוא אל-ילד. אותה אלוהות ראשונית ניחנה בכמה כוחות אלוהיים – חו ("דיבור סמכותי"), סיא ("תפישה") וחכא ("מאגיה"). בעזרת אותם כוחות החלה האלוהות להשליט סדר בכל, אשר התגלם בדמותה של האלה מאעת, בתו של אל השמש. כשהבחינה האלוהות שהינה בודדה למדי, בראה היא אלים ובני תמותה שיאכלסו את עולמה ויפתחוהו. לפי המסורת, נבראו האלים מזיעתו של אל השמש ואילו בני האדם מדמעותיו. על כן, כוחה של הבריאה מתקשר לרוב לשמש, בחירה ברורה למדי של המרצים הקדמונים שראו בשמש כוח בלתי יתואר. כמו כן, תואר אל השמש כבנו, ציפור הדומה לאנפה, אשר היא הביאה את האור הראשון לתוהו ואף השמיעה היא את הצליל הראשון, בקריאתה. גרסאות אחרות מתארות ישויות אחרות כבוראותיו של העולם. למשל, כוהני ממפיס (מוף) טענו בשמם של אלם, פתח, כי הוא האל הגדול מכולם וכי כל מעשה הבריאה נעשה בדברו.
לפיהם, אותו פתח יצר את האלים והמלכים ממתכות יקרות ע"י כך שחשב עליהם בלבבו והגה את שמותיהם לחלל האוויר. אך לפני בריאת האלים התקיימו גם כוחות התוהו, אשר התגלמו בדמותן של שמונה אלוהיות – אוגדואדה ("השמינייה"). אותן אלוהיות התחלקו לארבע זוגות, כאשר כל אחד ואחד מהם מייצג פן אחר של מצב התוהו שקדם לבריאה. נון ונאונת, היו האלים של המים העתיקים (שאף כונו בשמו של נון). ככ וככת היו השולטים בעלטה ששררה בכל. אמון ואמאונת היוו את הכוח הנסתר. ואילו חח וחחת היו האינסוף. בגירסאות מסויימות, נכללו באותה שמינייה זוגות אחרים אך תמיד מספרן נשאר זהה. אותן אלוהיות קמאיות התהוו בדמותם של בע"ח, אשר בגרסאות אחדות היו הם צפרדעים ונחשים ובאחרות תוארו הם כבבונים. פולחנן העיקרי התקיים בח'מנו ("עיר השמונה") שבה היה מקומו של "אי הלהבה" שבו זרחה השמש לראשונה. אותה שמינייה היא זו שיצרה את הביצה הקוסמית שממנה בקע אל השמש, אשר ברא את הסדר מתוך התוהו.
האלים הראשוניים שנבראו מתוך הסדר החדש כונו "תשעת אלי און" או אנאדה ("התשיעייה").
הראשון כונה רע-אתום, אשר יצא מן התוהו בדמות נחש, אך ברוב המיתולוגיה המצרית מופיע הוא כדמות אדם. הוא ייצג את שמש הערביים, עקב מיזוגו עם אל השמש העיקרי, רע. בדומה לשאר האלוהיות ייצג הוא שלמות מינית, שהכילה זכר ונקבה גם יחד. הוא בא לידי קיום על הגבעה הראשונית ותכנן את ריבוי הבריאה. הוא גרם, למעשה, לחלוקה הראשונית שבין הזכר לנקבה כאשר נטל את זרעו בפיו ופלט את שו, אל האוויר ואת תפנת, אלת הלחות. גרסה אחרת של אותו המיתוס גורסת כי הבריאה עצמה החלה במגע מיני בין אל לאלה. בת זוגו הנקבית תוארה כ "יד אתום", שבעתיד נחשבה כחתחר או נית.
שניהם החלו לשוטט באפלת הנון האינסופית והוא, בכדי לחפשם, שלח את עינו האלוהית, אשר התהוותה בדמות להבה אדירה. היא (שנחשבת גם לביתו של אל השמש) חזרה עם שו ועם תפנת, ובני האדם נוצרו מדמעות האושר שזלגו מעיניו בראותם.
מהזיווג בין שו ותפנת נולדו גב, אל הארץ ונות, אלת השמיים. מיד לכשנולדו נצמדו הם בעוצמה ואז הרתה נות לגב. אך עוצמת חיבוקם המתמשך לא איפשרה לה להוליד את פרי בטנה.שו, אביהם, התערב והפריד ביניהם. נות הולידה שני זוגות תאומים, אוסיריס ואיסיס ואת סת ונפתיס. נאמר כי הם התאהבו זה בזה בעודם ברחם, אך נפתיס בזה לאחיה סת.
לאחר מכן, החזיק שו באלת השמיים גבוה מעל הארץ, בכדי ליצור מקום מספיק ליצורים החיים ולאוויר שהחזיקם בחיים. על כן, חשבו המצרים כי היו שמיים נוספים מתחת לארץ. המים הקדמוניים המשיכו להקיף את היקום והשמיים שנוצרו ואילו אלת השמיים לבשה, לעיתים, צורת אישה עירומה המקמרת גופה מעל הארץ ובפעמים אחרת צורת פרה זרועת כוכבים. אלת השמיים מתוארת כבולעת את השמש מדי ערב, והיו אי אילו ישויות אשר האשימוה בכך שהיא מבקשת לבלוע את כל ילדיה כנקמה.
סיפור אחר טוען כי דווקא אמון-רע, שהתאחד עם אל השמש, היה הכוח הנסתר שברא את האלים. אמון התהווה בדמות הנחשב הקדום והוא זה שהפרה את הביצה הקוסמית שיצרה את שמיניית אלי התוהו. במיתוס אחר, מתואר הוא כדמות אווזה אשר הטילה את אותה הביצה הקוסמית.
גירסה אחרת, דווקא טוענת כי ח'נום, השולט בגאות הנילוס, הוא זה שיצר את כל הברואים והפיח חיים בגופם ואף במקדו באסנה נכתבה הכתובת המתארת אותו כ "אבי האבות ואם האמהות".
בכתבה הבאה בסדרה, נכיר מעט יותר לעומק את האלים האחרים ואת מערכות היחסים הסבוכות שהתהוו ביניהם במהלך שנות שילטונם השמיימי.
