נסיכי התנ"ך- המלאכים חלק א
אביעד רוזנבוים
"ויראו בני האלוהים את בנות האדם, כי טובות הנה; ויקחו להם נשים, מכל אשר בחרו" (בראשית, ו', ב')
"ויאמר יהוה אל השטן, מאין תבוא; ויען השטן את יהוה ויאמר, משוטט בארץ והמתהלך בה" (איוב, ז', א').
בני האלוהים, הנשלחים ארצה במצוותו, הפכו עם הזמן למוקדי תרבות כלל עולמיים. התנ"ך עמוס לעייפה במעלליהם של המלאכים, למין מעשיו של השטן ועד לשליחת מסרים פשוטים.
המלאכים אינם גלגולים של אלי פנתיאון אלילי, כפי שטוענים רבים. בתנ"ך עצמו אין כל דוגמא לתמורה שחלה באלים והפכם לבני מעמד המלאכים. המלאכים מהווים בני לוויה אלוהיים שתפקידם מתבטא בשירות האל, בד"כ ע"י שליחויות שונות מטעמו.
למרות הגדרה קצרת יריעה זו, כביכול, המלאכים תופסים חלק נכבד בתנ"ך ושליחותם האלוהית מתבטאת בתפקידים שונים ומגוונים, למן הסברת דברי האלוהים ועוד לשמירה על הצדיקים ורדיפת אויביהם.
אחד מתפקידים העיקריים והקבועים הוא הקדשת האלוהים ושיבוחו. לפי ספר איוב, חזו”כוכבי הבוקר" ו"בני אלוהים" (מכינויי המלאכים) במעשה בראשית, והם ריננו והריעו לכבוד האל ומלאכתו. בתהילים, משתחווים”בני אלים" לפני האל ונותנים לו כבוד ועוז. לעיתים, גם מופיעים המלאכים כמעין לווית כבוד של האלוהים ואז הם נתפסים כמעין בבואה אלוהית או ספיחיה של האלוהות. אך כפי שהוזכר, תפקידם המרכזי והחשוב ביותר של המלאכים הוא שירות ושליחות מטעמו. חלק נכבד מתפקידם הוא לסייר בארץ, כבסיפור יעקב בו הם יורדים מסולמות שמיימים ארצה או כבמלכים א' ובאיוב בו הם עומדים לפני האל כחבר פקידים ושרים, הנותנים דין וחשבון לפניו על הנעשה בארץ. לעיתים, המלאכים מגלמים את צבאו של ה', כבסיפור יהושע בו מהווים הם את צבא אלוהים היוצא למלחמה. במלכים ב' מתואר כי לה' צבא סוסי אש ורכב, אשר הכוונה כאן היא, כנראה, למלאכים המחרפים נפשם בסיוע לבני ישראל, כפי שציווה עליהם ה' (ומשום תפקידם זה, דבק בה' גם הכינוי”יהוה צבאות" המצוי במקרא). עוד תפקיד המצוי למכביר בתנ"ך הינו סמיכותם של המלאכים לאדם, בתפקידים שונים, למן ליווי האדם בתור”מלאך גואל" (כבספר בראשית) או כמליצים על האדם (כבספר איוב). עוד תפקיד מיוחד ממלאים המלאכים בנבואה. במקרים רבים, מביא המלאך לנביא את דברי ה' (כבסיפוריהם של יחזקאל, זכריה, דניאל וכו'). כמו כן, מופיעים הם בתוך הנבואות עצמן, כבחזון ישעיהו בו שרף מטהר את הנביא ברצפת אש (גחל) מחטאו.
בהיותם שליחיו של האלוהים הם זוכים לחלק בקדושתו ומוענקת להם יראת כבוד. אך הגבול המפריד בין האלוהות לשליחיה אינו מטשטש לעולם במקרא. המלאך תמיד מדבר בשם האלוהות או פועל בשליחותה ומעולם לא כישות אוטונומית ובעלת דעה עצמית. למעשה, אישיות המלאכים כמעט ולא זוכה לקבע מיתולוגי ולרובם אין אף ישות קבע בלבד והם פשוט נבלעים בסיום תפקידם הנתון. אמנם, ישנם מלאכים בעלי שמות, המעידים על קבע כלשהו. מרבית השמות מופיעים בספרים החיצוניים, ספרים יהודיים עתיקים אשר לא נכללו בתנ"ך מסיבה זו או אחרת ועל כן, תפיסת האי- קבע נשמרת בתנ"ך. כמו כן, לפי חז"ל שמות המלאכים עלו יחד עם היהודים אשר שבו מבבל. יחד עם אותם שמות נבראו גם אגדות ואמונות תפלות שנבעו מהעבודה הזרה אשר אפפה את היהודים מכל עבר. בתלמוד אף מוזכר מנהג פסול שנבע מכך והוא שחיטה”לשם מיכאל" (מלאך האומה של עם ישראל), שגובלת כבר בעבודת אלילים לשמה. ישנן מספר דוגמאות תנ"כיות המיועדות להדגשת ההבדל בין האלוהות ו"האנושיות" היחסית של המלאכים, כדוגמת המקרה בו מלאכים בוחרים נשות אדם אשר יולדות להם בנים. מקרה זה מדגיש כי המלאכים הינם בעלי תאווה, אשר אף משתלטת עליהם במקרים מסוימים. עוד מקרה מוכר המציג לראווה את היותם של המלאכים פשוטים מהאל, הוא המקרה בו לחם יעקב במלאך ויכל לו. סיפור זה מדגים את”חולשתם" היחסית של המלאכים וכמו כן, את היכנעותם ליצר הראשוני, שקיים גם בם.
אך אף על פי כן שהמלאכים אינם זוכים לייחוס כה רב והם מהווים רק דמויות הופעה או שליחים ידוע כי הם נתפסים כישויות בעלות עוצמה על טבעית כלשהי, אשר מרימה אותם מן האדם הפשוט. רבים המקרים בהם מוצגים כוחותיהם בפני האדם, בעיקר כסמל להיותם ייצוג אלוהי זה או אחר.
עוד תפקיד ייחודי למלאכים אשר נקבע ע"י חז"ל הוא שעל כל אומה ממונה מלאך מיוחד,”שר האומה". הדבר נבע מתפיסתו של ה' כאל אוניברסלי, שעל אף היותו קשור לעם ישראל, שולט הוא בכל הקיים ובתוך כך גם בעמים האחרים. אך אף על פי כן מדגישים הם את היחס הבלתי אמצעי בין אלוהים ובין עם ישראל, כמו במקרה יציאת מצרים בו אלוהים עצמו ("לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח) גואל את בני ישראל.
למלאכים ישנם שמות רבים מספור, אשר חלקם אף מייצגים במעט פן מהוויתם המעורפלת.
השם”מלאך", המצוי בפי כל, מגיע מן השורש ל.א.ך אשר אבד בעברית אך נשתמר בשפות שמיות אחרות, במשמעות ש.ל.ח, ומכאן תיאור תפקידו. אולם, בניגוד למושג הרווח, השימוש במילה”מלאך" בתנ"ך מייצג לרוב סוג של שליח בשר ודם, למשל במקרה של הנביא חגי.
בתנ"ך גם מופיעים המלאכים כ"קדושים", וע"י כינוי זה מאדיר התנ"ך את קדושתם שנשתמר עד לימינו, בהם הכינוי”מלאך" נשמר לאנשים נעלים וטובי לב. כמו כן, מופיע בתנ"ך השם”צבא השמיים" אשר לרוב בא להדגיש את מספרם הרב של המלאכים המופיעים באותו המקרה. לעיתים, מכונים הם”נפילים", כינוי שנשתמר לימינו במשמעות של ענק. אחד הפירושים בנושא גורס כי עם”הנפילים" אשר חי בכנען לפני בוא בני ישראל, הם הם מלאכי ה'.
במקרא עצמו, אין סיפור מיוחד על בריאת המלאכים אך ההנחה היא כי המלאכים משתייכים לברואיו של ה' ואף בסיפור בריאת האדם מופיע רמז על בריאתם –”נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ועל כן ניתן להניח כי נבראו עד ליצירת האדם. כמו כן, המלאכים משתייכים ל”צבא השמיים", המהווים אובייקט מרכזי אשר ברא אלוהים, עוד בראשית הבריאה. ע"פ המסורת המקראית, בראשית הדורות השתלבו המלאכים בין בני האדם הרגילים אך מאוחר יותר התרחקו דרכיהם.
המלאכים לא רק זוכים גם לשמות רבים אלא גם לצורות רבות, המחלקות אותם לסוגים שונים. דימויים היסודי הוא צורת אדם, המצויה ברוב המקורות ואף משמשת כצורתם תיאורם המקובלת עד לימינו. לרוב, התגלותו של מלאך לאדם מתוארת כחוויה מעוררת פלצות ממש, כשדמותו של המלאך הינה מפחידה ומעוררת אימה. על כן, בכדי שלא יפחדו ממראיהם, לובשים המלאכים את הדמות האנושית ומאמצים לעצמים התנהגויות אנושיות, לעיתים. אך למלאכים גם צורות נפוצות אחרת, כמו צורת ה”כרוב". זוהי, כנראה, צורה המורכבת משור או עגל בעל כנפיים (כמופיעים על ארון הברית, שבו מסמלים הם שני תפקידים – רכב אלוהים ומשמר על לוחות הברית) או כעירוב אחר של צורת בע"ח ועגל (כמופיע בחזון יחזקאל, בו מתוארים המלאכים כבעלי מוטיבים חייתים שונים, לרבות כף רגלם הדומה לכף רגל העגל). אך חז"ל טוענים כי הכרובים נראו, למעשה, כנערים צעירים ויפהפיים. הדבר נובע מהתפשטותה של האמונה ההלנית, שסגדה ליופי ולנעורים הנצחיים, אשר השפיעה גם במקרה זה. לעומת זאת, ה”שרפים" הם בעלי דמות נחש מעופף. הן הכרובים והן השרפים הם, למעשה, סוג של ריאקציה ליצורים מן המיתולוגיה האלילית של עמי האזור, כדוגמת הספינקס הבבלי שדומה באופן מדהים לכרוב. התנ"ך הפך את אותם יצורים מיתולוגיים נוכריים למשרתי ה' ובכך הראה שגם הם נתונים למרותו.
המיתוס לגבי המלאכים אינו פשוט כלל וכלל. כפי שהשכלתם לראות הוא נסוב סביב מפרשים ומדרשים רבים, אשר לא פעם סותרים איש את רעהו. והסיפור אף לא תם כאן. בכתבת ההמשך, נכיר גם את הצד האפל יותר של המלאכים - השדים, רוחות הטומאה ואף את השטן עצמו.
