שיחות עם מורגן לה-פיי - ארוחת חג II

או "ארוחה גורלית III"
ערן בן-סער


שיחות עם מורגן לה-פיי

"מה שאני בעצם מנסה להגיד," אמר אבי, "זה שאני באמת סבלני עד עכשיו ובסך הכל מנסה להסביר לכם שעשיתם טעות, קורה, זה לא נורא, ואם תתקנו אותה אני אהיה רגוע לגמרי."
מאחורי הדלפק שאל מנהל המשמרת בקול חלוש, "מבטיח?"
"כן, כן." הבטיח לו אבי, "זה טעות, קורה."
הטעות המדוברת הייתה בהזמנה של אבי, שביקש מהמלצר בשמי שבקולה שלי לא יהיה לימון. לאחר שקיבלתי קולה עם לימון, ביקש אבי בנימוס שיחליפו לי את הקולה. זו, אגב, לא הטעות המדוברת. הטעות הייתה בכך שהמלצר חזר לאחר ארבע שניות עם כוס קולה שדמתה באופן חשוד לכוס הקולה הקודמת רק בלי לימון אלא עם פיסות לימון שקופות קטנות צפות מלמעלה וגרעין לימון שקוע בתחתית. גם זו, יש לציין, איננה הטעות שכן אבי פשוט הבהיר להם "שערן אלרגי ללימון אז רצוי לתת לו קולה חדשה לגמרי." כאן עשה המלצר את הטעות שעליה מדובר וחזר אחרי כמה שניות עם כוס דייאט קולה לימון (מהסוג החדש שיש עכשיו) שכן הוא "הבין לא נכון."
בכל מקרה כשחזרתי מהשירותים מצאתי את אבי עומד ליד הדלפק ונואם בקול רגוע על חשיבות השירות הטוב, ההקשבה ללקוח ובדיקות שמיעה תקופתיות. רעש הטפטוף של האלכוהול שנשפך מכל הבקבוקים המנופצים שעל הארון המחורר מאחורי הדלפק הוסיף לאווירה הנעימה שאבי ניסה להעביר בנאומו, ובכלל מכיוון שכל הלקוחות נעלמו פתאום השקט היה נעים ואפילו ליד מפלי האלכוהול הקטנים יכולת לשמוע את מורגן מספרת לזיו כיצד היא פגשה את האיש שהמציא את הגרב השמאלית במאה השלוש עשרה.

אני מניח שהכל היה בא על מקומו בשלום בסופו של דבר, אפילו מנהל המשמרת והמלצרים החלו להגיח מאחורי הדלפק עם כמה עשרות בקבוקי קולה ושלטים שאמרו "לימון זה רע, זרוק אותו", אבל אותו רגע בחר אמיר להגיד את המשפט הגורלי, "היי, ביקשתי את ההמבורגר שלי מדיום, זה ממש שרוף!"
שתי מלצריות איבדו את ההכרה בו במקום, המלצר האחרון שעשה את הטעות הגורלית עם הקולה קפץ ראש אל תוך רצפת העץ ושבר את דרכו אל המרתף ומנהל המשמרת ירד על הברכיים והתחיל לבכות ולמלמל דברים לא ברורים על "האימה עם הקנים".
"אם אני הייתי מנהל מסעדה זה לא היה קורה." אמר אבי בשקט.
"אתה לומד רפואה," אמרה שירי, "מתי תנהל מסעדה?"
"אני יכולה לטפל בזה!" אמרה מורגן ונקשה באצבעותיה וכלום לא קרה.

"בדרך כלל את מוצלחת יותר." אמר אבי וחייך את החיוך שהוא בדרך כלל מחייך לפני שהוא הופך למלחיה.
"הייתי הופכת אותך למלחיה," אמרה מורגן, "אבל אתה מנהל את המסעדה הזו עכשיו ועוד מעט הלקוחות מגיעים."
אבי באמת לבש פתאום איזו חליפה נאה. הבטתי בחברי, זיו ואמיר לבשו מדי מלצר מהסוג שרואים בסרטים ושירי לבשה חלצה כזו שמייד אמרה לך "ברמנית".
"תנו לי לנחש, אני לבוש כמו טבח?" שאלתי.
"היי!" נשמע קולו של איתי רוזן מהמטבח (הוא הלך משם קודם לראות איך שמים את הסטייק שלו ליד האש), "אני לבוש כמו טבח ויש לי המון אוכל על האש!"
"שיהיה לכם בהצלחה!" אמרה מורגן וקמה.
"לאן את הולכת?" שאלה שירי.
"לא יודעת, לאן שהוא."
"מצטערת, אבל אם אני ברמנית בחודש תשיעי, את נשארת כאן."
"ממילא את לבושה כמו מארחת." אמר אמיר.
"אפשר לא לעשות את זה?" שאלתי, "זאת אומרת זה ממש מגניב והכל, אבל אני די רוצה לעשות כמעט כל דבר אחר כרגע במקום זה."
"מצטערת," אמרה מורגן, "יש ללחש הזה זמן פעולה של דקה לכל דרגה של המטיל."
"אה... איזה דרגה את בדיוק?" שאל זיו.
"לא שואלים אישה שאלה כזו!"

"שלום, ברוכים הבאים למסעדת 'בן-סער-סבג-קיטרו-איתן'." אמרה מורגן המארחת לשני הזוגות שהגיעו. מקודם, עם הלקוחות הראשונים, עלתה השאלה איך נקרא למקום הזה ולאחר קרב קצר החלטנו שנלך על פי סדר הגילאים. את איתי זה לא עניין, הוא היה במטבח ועשה סטייקים.
"שלום, יש לנו הזמנה לארבעה אנשים על שם 'שפיץ'," אמר אחד הלקוחות, "אבל חשבתי שקוראים למסעדה 'בר-בר-בורגר-בר'?"
"החלפנו הנהלה." אמרה מורגן.
"לפני שעה וחצי דיברתי אתכם בטלפון וזה עדיין היה השם הקודם."
"החלפנו הנהלה ממש לא מזמן."
"יש לכם אותו תפריט?"
"לא, שיפרנו אותו."
"אותם מחירים?"
"ממש לא, אנחנו מאמינים שעל אוכל טוב יותר משלמים יותר."
"אותו תפריט יינות?"
"אה... ירינו בכל האלכוהול שהיה כאן עוד מקודם."
"תני לי להבין," אמר הלקוח שיתכן שבינתיים שמו הוא שפיץ, "שינית בשעה וחצי האחרונות הנהלה ותפריט, ביטלתם את כל האלכוהול ואתם יקרים יותר?"
"כן." אמרה מורגן וחייכה, "ואתה עומד ליהנות עוד יותר."
היא הביטה עמוק בעיני הלקוח והוסיפה, "זה ברור?"
"אה... כן, בטח, כמובן. כל העניין נשמע לי נורא חיובי, אבל סבתא שלי בבית חולים ו..."
"בואו אחרי לשולחן שלכם." אמרה מורגן והסתובבה ללכת. שני הזוגות ריחפו אחריה בגובה חצי סנטימטר מעל הרצפה עד לשולחן הפינתי.
"תיהנו, המלצר תכף יהיה אתכם."

הרביעייה התלחשה לה זמן מה והעיפו מידי פעם מבטים לכיוון היציאה והמארחת שלהם. לבסוף, כאשר נראה כי הגיעו להחלטה, הם החלו להתרומם מהכסא.
"שלום!" אמר זיו שצץ פתאום מאחוריהם, "אני זיו ואני אהיה המלצר שלכם להערב."
"אה..."
"הנה לכם התפריט שלנו. אני מצטער, אבל יש לנו רק אחד."
זיו הגיש לרביעייה דף נייר קטן, פתק ממש, שעליו היה כתוב "תפריט" באותיות גדולות. לאחר שהפכו אותו גילו כי גם מהצד השני כתוב משהו: "סטייקים, צ'יפס, המבורגר, קולה. המלצת היום: קולה."
"אתם רוצים קצת זמן לחשוב על זה?" שאל זיו.
"יש סלט?" שאלה אחת הבנות.
"אני מצטער, אבל לא." אמר זיו בסימפתיה רבה.
"אתה יכול לשאול את הטבח אם בכל זאת אולי יהיה אפשר לארגן לי משהו?" התעקשה הלקוחה.
"ממש לא, כבר שאלתי בשביל מישהי אחרת אבל ערן צעק עלי שזה חילול קודש ואיתי נגס לי ברגל." זיו הדגיש את הנקודה בכך שהרים את רגלו על השולחן, הפשיל את המכנס, והראה לרביעייה סימני הנגיסה.
"מרתק." אמר הגבר השני, "אני חושב שניקח כולנו את מה שהטבח ממליץ."
"צעד חכם ביותר אדוני." שיבח זיו את הלקוח כפי שהנחה אותו אמיר, "הארוחה תוגש מייד."
הוא נעלם חזרה אל האופל ממנו הוא צץ.
"אני חושבת," אמרה האישה השנייה, "שאם נקום ונברח עכשיו לא ישימו לב."

במטבח ישבנו אני ואיתי והכנו סטייקים, צ'יפס והמבורגר. קודם כל כי זה מה שידענו להכין, שנית משום שאם כבר אתה הטבח אז לפחות תטעם מהאוכל, ואם כבר אתה טועם מהאוכל אז לפחות שזה יהיה משהו טעים. איתי מקודם טען שזה קצת חד-גוני אבל לאחר שנגס מהרגל של זיו החליט שעדיף לדבוק במה שעושה לך טוב.
"כמה סטייקים יש על האש?" שאלתי.
"היו שש." אמר איתי.
"כמה יש עכשיו."
"שניים."
"מישהו הזמין?"
"אה... אוקי." ענה איתי. "איך הולך עם ההמבורגרים שלך?"
"הייתה לי הברקה, במקום להכין מלא קציצות קטנות אני פשוט כיסיתי את כל הפלטה בבשר טחון וכשמישהו יבוא אני אחתוך לו פרוסה, כמו עם עוגה."
איתי עצר לרגע ובהה באוויר, "עוגת בשר. שמע זה רעיון לא רע בכלל."
"בבוקר נלך על הרעיון שלך."
"איזה מהם?"
"בורקפה, בורקס בטעם קפה." הזכרתי לאיתי.
"וואלה, זה היה אחלה רעיון."
אמיר הכניס את עצמו למטבח, "מה יש יותר, המבורגרים או סטייקים."
"המבורגרים." ענינו שנינו.
"אז תשים לי שישה בלחמניות ותוציא לי עם צ'יפס וקולות." אמר אמיר ויצא חזרה החוצה.
איתי ואני הבטנו אחד בשני.
"לחמניות?" שאלתי לבסוף.
"אל תשאל אותי, אני לא יודע מה זה."

"תסלח לי, מלצר." אמר מר שטרונגהוף לאמיר.
"כן אדוני?" שאל אמיר בנימוס רב.
"ביקשנו המבורגרים."
"כן, זה מה שקיבלתם."
"סלח לי אבל אנחנו קיבלנו שש ערמות של בשר טחון חצי מטוגן."
"כן," אמר אמיר, "לערן נגמרנו הלחמניות אז הוא חשב להשתמש בעוד שני המבורגרים בתור לחמניות, כאילו המבורגר בלחמניית המבורגר."
"מעניין מאד, אבל זה סתם הר של בשר טחון." התעקש הלקוח.
"כן, אתה מבין, זה התפורר לו. וחבל, זיו כבר התחיל להכין תפריטים חדשים." אמיר הצביע על ערמת הניירות הקרועים שהיו מונחים על הבר.
"בכל מקרה," שאל אמיר, "איך המלצת היום שלנו?"
"יש דיאט?" שאל מר שטרונגהוף.

"בבקשה, שחררי אותנו..." התחננו שלושת הצעירים שעל הבר.
שירי הידקה את המגבות שקשרו אותם לכסא ואת ראשם אל הבר.
"אתם עדיין חושבים שהריון זה נורא סקסי ושאולי אחר כך נעשה רביעייה?" שאלה שירי.
"לא, ממש לא." התחנן הגדול בחבורה, "הריון זה ממש לא סקסי, כל שינויי מצב הרוח האלו, בכלל לא סקסי, מי בכלל חושב על סקס עם אישה בהריון?"
"סליחה?" האדימה שירי.
"לא, לא," התחנן אחד אחר, "לא שוב עם הלימון..."

"שקט!!!" צעק אבי שעמד על הבאר לקהל הלקוחות הזועם שגידר את כולנו.
"זו המסעדה הכי גרועה שהייתי בה אי פעם!" צעק מישהו מהקהל.
"המלצר שלכם ניסה להתחיל איתי!" צעקה מישהי.
"המארחת שלכם הפכה את בעלי למלחיה!"
"הטבח סירב לעשות לי סטייק well done!"
"הבר-מנית שלכם שפכה מאפרה מלאה לתוך הגרון שלי!"
"די!!!" חזר וצעק אבי.
"הקשבתי לתלונות שלכם, ויש לי רק דבר אחד לומר!"
"מה?" שאג כל הקהל יחד.
אבי הסתובב אלינו והצביע על הקהל, "בואו נתפוס אותם." הוא אמר.
זינקנו כולנו יחד מאחורי הדלפק בשאגות שמחה, הקהל החל לנוס והכדורים החלו לשרוק.