בלוז, גיטרות, משחקי תפקידים ומה שביניהם- חלק ב
הדרך המהירה להארהמישל סבח
בחלק הקודם נשאלה השאלה מתי אני יכול לומר שאני מבין בלוז? והאם זה קשור לכמות שירי הבלוז ששמעתי. התשובה הייתה שאין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, לפחות לא לי, ויכולתי לומר שאני מבין בלוז רק כאשר באמת הבנתי בלוז. אפשר להקביל את זה לאהבה. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי אתה מאוהב, או האם מה שאתה מרגיש זאת אהבה. אם זאת אהבה, אתה כבר תדע. אם אתה שואל, כנראה שזאת לא אהבה. אותו דבר בנוגע להבנת בלוז. אם אתה מבין בלוז, אתה יודע את זה, זה בדם שלך, זה בקצב שלך, אין לך דרך להתחמק מזה.
לא פעם קרה לי שהקשבתי לקטע בלוז מדהים ושקעתי בתוכו בעודי רואה אנשים סביבי האדישים לחלוטין לקטע. אני יכול להבין אותם, הם פשוט לא מבינים, לא רואים את היופי עדיין. ישנו סוג נוסף של אנשים שיכולים להקשיב לאותו שיר וללא מחשבה מוקדמת לגבי ההשלכות של מעשיהם לומר לי שזה שיר מגעיל והם לא מבינים איך אני שומע את הזבל הזה. ברגעים האלו אני עוד יותר שמח. למה? כי זה מזכיר לי שאני "מואר" והם ככל הנראה לא, עבדים פשוטים של מוזיקת פופ ושל העולם המסחרי.
מה שבמיוחד נותן לי הרגשה טובה לגבי עצמי ומעין הוכחה או אישור לעובדת היותי "מואר" הוא כשאני שומע שיר שאני זוכר בבירור שחשבתי שהוא גרוע ולא הערכתי אותו ועכשיו אני מבין את היופי שבו. בעצם מקרה ספציפי כזה, שקרה לי בתהליך הפיכתי לבלוזיסט, הראה לי באופן חד משמעי שאני בלוזיסט. סיפור שהיה כך היה:
כאשר התחלתי לנגן, אמרו לי אנשים, תקשיב לג'ימי הנדריקס, הוא אחלה. ניסיתי. קיבלתי כאב ראש. הפסקתי לנסות. זה פשוט עשה לי כאב ראש אמיתי! זבל שבזבלים! איך אפשר לשמוע דבר כזה, שלא לדבר על להנות מזה. פניתי לדייר סטרייטס בתור הפוגה ובעצם תקופה ארוכה חקרתי את כל הדיסקים של דייר סטרייטס. בכל מקרה, אחרי שלא היו עוד דיסקים לחקור, הייתי צריך לעבור למשהו אחר. ידידה מהעבודה השאילה לי דיסק של אריק קלפטון בהופעה חיה ב- MTV Unplugged, דיסק שרובו מכיל שירי בלוז אקוסטיים עם ליווי פסנתר. הדיסק נחל הצלחה גדולה ואהבתי כמעט את כל השירים שם. אחרי זה החל מסע חקירת אריק קלפטון. במסע הזה נוכחתי לדעת שאני אוהב יותר את השירים בתקופה שהוא היה מנגן בלוז מאשר את השירים בתקופה שהוא ניגן רוק. המשכתי במסע, ממוקד יותר לכיוון הבלוז. אחרי שמיציתי גם את אריק קלפטון חשבתי לעצמי מי יהיה הקורבן הבא. ניסיתי שוב את ג'ימי, שוב קיבלתי כאב ראש, שוב הפסקתי לנסות.
בשלב הזה ידידה מהאוניברסיטה תפסה אותי ואמרה לי, "אתה רוצה לשמוע בלוז?", כמובן שהשבתי בחיוב, "אז אתה צריך לשמוע את רוברט ג'ונסון" היא אמרה בהחלטיות. היא הסבירה לי שרוברט ג'ונסון הוא אחד מאבני היסוד של הבלוז והרבה הרבה בלוז התפתח ממנו. אני כבר חשבתי לעצמי, "איזה מגניב! בלוז מקורי, חייתי ובראשיתי!" וקניתי את אוסף כל השירים שרוברט ג'ונסון אי פעם הקליט. זה נשמע משהו גרנדיוזי אבל כל החומר שהוקלט מסתכם בעשרים ושבעה שירים שהוקלטו בשנות העשרים ומאז כולם ממחזרים. הגעתי הביתה מאושר ושמח, אחרי שבדרך כבר קראתי את הספרון שהיה בתוך הקופסה, מה שגרם לי להתלהב עוד יותר. בחלק האחרון של הספרון היו כמה נגני בלוז מודרניים שתארו את מחשבותיהם על רוברט ג'ונסון. אחד מהם היה אריק קלפטון! או! מישהו שאני מכיר, ומה הוא אמר? הוא כמובן אמר שזה הדבר הכי טהור שהוא שמע אי פעם, שהוא היה צריך לשמוע את זה כמה פעמים כדי שהאסימון ירד לו. הוא כמובן עשה גרסאות כיסוי מודרניות לכמה מהשירים שהוא חשב שהוא יכול לא להרוס. הוא ממש חשב שהשירים כל כך מושלמים שאם הוא יגע בהם הם יהרסו. מצד שני הוא רצה להביא את רוברט ג'ונסון לתודעה של האנשים המודרניים, האנשים שלא יקנו דיסק שהוקלט בשנות העשרים. לכן הרשה לעצמו לעשות כמה גרסאות כיסוי מודרניות כדי להפיץ לעולם את השירים שהוא כל כך נהנה מהם. הציפיות שלי נבנו והתרגשות אחזה בי כאשר הנחתי את הדיסק הראשון במערכת (אוסף עם שני דיסקים).
אכזבה. מה זה הזבל הזה? זה רק בנאדם עם קול צווחני וגיטרה שלא שומעים כל כך. אין תופים, אין שום כלי אחר, רק הוא והגיטרה והקול שלו. איכות לא משהו (טוב, שנות העשרים), הוא נשמע צווחני מידי, זה בכלל לא יפה והוא בכלל לא בקצב... אין קצב בכלל. בטח שילמו לאריק קלפטון המון כדי שיפרסם כמה מילים טובות. אפילו זיהיתי כמה שירים שאריק קלפטון חידש ולפי דעתי הגרסאות של אריק קלפטון היו פי אלף יותר יפות. ישר שלחתי מייל לידידה מהאוניברסיטה עם סימני שאלה תמוהים. אני לא זוכר שהיא הגיבה, ואם כן זה היה משהו בסגנון "אתה עוד תגדל".
חשבתי לעצמי, זה היה בזבוז טהור של כסף, ואכסנתי את הקופסא עמוק בתוך הארון. אחר כך התחלתי לחפש אוספים של בלוז כאשר בכל אוסף היה מספר בודד של שירים שבאמת אהבתי והשאר שהיו בסדר. בגדול, אהבתי יותר שירי בלוז מודרניים. כך הגעתי לסטיבי ריי וואן, האליל, האחד והיחיד, שהחזיר את הבלוז לעולם בשנות השמונים אחרי שהבלוז דעך בשנות השישים והשבעים. כמובן שהתחלתי מסע מטורף של חקירת כל הדיסקים שלו, היה טוב, היה מגניב, היה כיף.
כעבור שנתיים בערך, שבהם הכרתי עוד ועוד נגנים ושירים וספגתי את הבלוז לעצמותי, השגתי את דיסק הבלוז של ג'ימי הנדריקס ונחשו מה? אחרי כמה פעמים ששמעתי את זה, עיכלתי את החומר וכרגע אני חושב ששיר הבלוז הכי אמיתי ושווה זה השיר של ג'ימי שנקרא Red House. שירי רוק של ג'ימי עדיין עושים לי כאב ראש, אבל עם שירי הבלוז שלו אני מסתדר כמו שצריך.
יום אחד, כשהייתי לבד בבית ולא היה לי מה לעשות, חיפשתי ספר כלשהו בארון ונתקלתי בקופסה בשחור לבן של רוברט ג'ונסון. לא ברור לי מה תפס אותי באותו רגע אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות שניה. הקשבתי לשני הדיסקים עם העיניים בחוץ והפה פתוח, זה היה פשוט מדהים! זה היה בלוז בראשיתי חייתי, אדם עם קולו והגיטרה, That's what it's all about!. פשוט ראיתי את האור! באותו רגע ידעתי שהפכתי לבלוזיסט. זאת הייתה הרגשה נפלאה. הבנתי שבעצם כל הבלוז ששמעתי, כל הבלוז שהורגלתי אליו, היה מבוסס על הדבר הפשוט הזה. בתחילת דרכי לא הבנתי את זה ולא התחברתי לזה כי לא אהבתי את הבלוז, אלה את מה שהיה מסביב. את התופים, את הגיטרות החשמליות, את האפקטים, את מהירות הנגינה. עם הזמן, נטמע בי גם הבלוז ולבסוף יכולתי להעריך את הבלוז גם ללא התופים, ללא הגיטרות החשמליות והפירוטכניקה וללא מהירות נגינה מסחררת אלא רק את הבלוז הפשוט, כמו שהוא. כמו שהוא צריך להיות!
מהסיפור הזה יש לי שתי מסקנות לגבי משחקי תפקידים. ראשית, כדי לחזק את הטענה בחלק הראשון של הכתבה, אפשר לראות שהבלוז המודרני, הבלוז בליווי תופים, כלי נגינה אחרים ואפקטים הוא בעצם כמו משחק תפקידים מבוסס שיטה. השיטה זה כל הדבר הדביק והמגעיל מסביב למשחק התפקידים והמשחק עצמו, הוא הבלוז האמיתי. כמו שלקח לי יותר משנתיים להתחבר לבלוז עצמו ולא לאפקטים מסביבו כך גם לקח לי פרק זמן להבין שחופשיטה, זה משחק התפקידים, כל השאר, כל השיטה, גלגול הקוביות, חישוב סטטיסטיקות, בהייה בטבלאות, קבלת XP ועליה בדרגות - כל זה אולי נותן הרגשה טובה לחלק מהשחקנים המתחילים, הם יתמידו במשחק בגלל הישגים חיצוניים, עליה בדרגה, שחיטת דרקון, אבל עם הזמן המאנצ'קין יקבל מידת מה של משחק תפקידים לעצמותיו, אם הוא שומע את השירים הנכונים, כלומר אם הוא משחק במשחקים הנכונים, עם המנחים הנכונים, משחק התפקידים ייטמע בו אט אט עד שיום אחד הוא ייתן הזדמנות שניה למשחק תפקידים רציני, עמוק, וללא כל שיטה ופתאום יבין את זה... פתאום זה לא יראה לו כה זר ומוזר. הוא יבין שכל השיטות, כל הדרגות וכל ה- XP הם רק אפקטים מסביב לדבר האמיתי - משחקי תפקידים!
שנית, הדרך שעברתי מראה משהו לגבי רוב האנשים ולכן גם עבור שחקנים. קשה מאוד להבין משהו בפעם הראשונה אם אין לך רקע מתאים. קשה מאוד ליהנות ממשחק תפקידים אם אין לך הבנה בסיסית של מה זה בכלל. אנשים גדלים להיות שחקני תפקידים כמו שהם גדלים לאט לאט ומצליחים להקשיב לבלוז אמיתי. זה לא שאנשים חדשים לא יכולים לשחק משחק תפקידים, הם יכולים, אבל הם לא ייהנו, יחזירו את התחביב לארון חשוך וימשיכו הלאה.
אם אנחנו רוצים לצרף אנשים חדשים לתחום משחקי התפקידים עלינו מוטלת החובה להראות להם את הדרך הנכונה. אמנם יש אנשים חדשים שישחקו פעם ראשונה במשחק עמוק ורציני וגם יהנו מזה, אבל הם המיעוט ואנחנו צריכים לחשוב על הרוב. כמו שראיתם, במסע שלי לבלוז ערכתי מסע בזמן, מסע בתפיסה. התחלתי משירים בני זמננו, שירים שאני וכל אחד אחר היום יכולים להבין וליהנות מהם. עם הזמן יכולתי לחזור בזמן לשירים יותר ויותר ישנים עד שלבסוף הגעתי למקור, לשנות העשרים, ויכולתי להעריך את זה. עברתי את המסע ההפוך למסע שהבלוז עבר כדי להגיע למקורו ולהבין אותו. בדיוק באותו אופן, אנחנו צריכים לחשוב על משחקים, או סדרת משחקים שתתאר את הדרך שבה נוכל להצעיד אדם חדש כך שבסופה הוא ידע, יבין וייהנה ממשחקי תפקידים. שימו לב שהמשחק הראשון הוא משחק קריטי, הוא משחק שאחריו האדם יכול להתעניין יותר בתחום או לחילופין להעיף אותו לארון. לי היה מזל שחזרתי אחרי כמה שנים לקופסה בשחור לבן, אבל אדם שחווה משחק ראשון לא ברמה או לא בסגנון המתאים - סביר שלא יחזור לתחום כיוון שהוא חושב שהוא יודע מה זה. הוא התנסה ולא אהב.
אם רוצים להכין סדרת משחקים כזאת, ואני מפציר באנשים להירתם לפרוייקט, נצטרך להתחיל במשחק ראשון שהוא המכנה המשותף הנמוך ביותר. משחק שרוב האנשים שלא מכירים משחקי תפקידים יהנו ממנו. אחרי משחק טוב כזה, רובם לא יחששו לנסות עוד משחקים, וגם אם המשחק השני יהיה גרוע, הם ימשיכו לנסות כיוון שהם יודעים שהמשחק היה גרוע ולא הרעיון של משחקי תפקידים. לפי דעתי המכנה המשותף הנמוך ביותר הזה הוא משחק קומי. נכון, יש כאלו שיגידו שזה לא באמת משחק אמיתי. אבל תחשבו שניה. משחק קומי הוא משחק שאם הוא מורץ כראוי, רוב האנשים ייהנו ממנו, אפילו אם הם לא שחקני תפקידים. משחק כזה הוא הדרך הטובה ביותר להעביר לאנשים חדשים את הרעיון של משחק תפקידים, במהלך המשחק הם יבינו את מכניקת המשחק, מה זה מנחה, מה עושים עם הקוביות המוזרות האלה ועוד כאלו דברים. אחרי משחק קומי או שניים, הם יהיו מוכנים לשחק משהו טיפה יותר מתוחכם תוך כדי הבנה של איך משחקים, מה זה מנחה וכו. זה בעצם מוריד את העומס מהמשחק. במקום שהאיש החדש יצטרך במשחק הראשון גם לשחק משהו רציני וגם להבין מה בדיוק עושים, או איך בדיוק משחקים הוא יוכל להתרכז במשחק כיוון שאת כל השאר הוא כבר חווה.
ישנם כאלו שיכולים להיכנס למשחק מתוחכם ועמוק ואפילו ללא שיטה כבר במשחק הראשון, אבל אלו הם כאלה שיוכלו לעשות זאת גם אחרי משחק קומי. בימים אלו אני בודק את האופציה של משחק פראנויה בתור המשחק הראשון בסדרת המשחקים לשחקן החדש. משחק פראנויה, לפחות למראית עין הוא משחק אידיאלי לשחקן חדש כיוון שהשחקן לא צריך לדעת כלום, אפילו מומלץ שהוא לא ידע בדיוק מה זה פראנויה. אם נוסיף את העובדה שזהו משחק קומי מאוד משעשע, נקבל את המשחק הראשון שמבטיח לנו אחוז נשירה נמוך ביותר.
הרעיון של סדרת משחקים להטבלה רשמית של אנשים בתחום הזר להם נראה לי אפקטיבי במיוחד. ברגע שהסדרה תהיה מוכנה יהיה אפשר לפתוח בכנסים מסלול לאנשים חדשים שפשוט יעביר אותם בסדרת המשחקים וההרצאות הקצרות. זה יהיה בית חרושת לשחקנים חדשים. מצד אחד נכנס אדם תמים שלא יודע מה זה משחקי תפקידים, או רק שמע על זה וטיפה התעניין ומצד שני יוצא שחקן לכל דבר.
זה מחזיר אותי לקליפ של פינק פלויד שבו רואים ילדים שנכנסים למטחנה ויוצאים בצד השני... חכמים יותר, לעוסים יותר...אולי הפרוייקט הבא יהיה פינק פלויד, אותם עדיין לא חקרתי לעומק.
