נסיכי התנ"ך-המלאכים -חלק ב


אביעד רוזנבוים


בדת היהודית קיימת ישות אלוהית אחת ויחידה, מתוקף היותה מונותיאיסטית. על כן, הרוע אינו מתהווה גם הוא בדמותה של ישות אלוהית נפרדת ומנוגדת לרגילה אלא כחלק מהפמליה של מעלה, כבני לוויתו של ה' או שליחיו.
אך אותם מלאכים "רעים" אינם אחראים בהכרח על החטא. לפי האמונה היהודית העתיקה, החטא שהוא שורש הרע, הוא מעשה עצמאי המהווה הפניית הגב לה' ומצוותיו. האמונה היהודית תפסה את החטא ככח לא אלוהי, מתוקף היותו מונע יצר אנושי, ועל כן לא השרישה אותו כאלוהות נפרדת. כמו כן, הדבר מבטיח את טהרת האלוהות, בכך שאין לאלוהות או לשליחיה נגיעה בחטא או ביצירתו וכל כולו נובע מהיצר הרע שבלב האדם ותו לא.
לפי רוב תיאורי המקרא, את הרע ברא האל, על צורותיו הטבעיות השונות. צורותיו של הרוע אינן מלאכים או שליחים אלוהיים כלל וכלל. המקרה הראשוני של תיאור היצר הרע מופיע בסיפורם של חווה והנחש, שם הנחש מייצג את סמל היצר הרע, הגאווה העצמית והנטייה למרד. מסיתם של חווה ואדם אינו השטן, אינו שד טמא אלא רק עוד צורת רוע שנבראה בידי האל. גם בסיפורו של איוב אין השטן ממלא תפקיד של מסית לחטא. יש לציין כי השטן הינו מלאך חבלה (שעליהם עוד יורחב בהמשך), אשר לו שתי פנים. תפיסה דתית אחת טוענת שזהו בסה"כ תפקיד אשר עובר בין מלאכי החבלה השונים ואילו השנייה טוענת כי השטן הוא הרוח המסית, אשר פועל רק ברשותו של ה'. כל תפיסתו של השטן כישות רוע עצמאית ויוזמת הופיע רק מימי בית שני, וגם אז פעולתו מוגבלת ע"י האל. תפיסתו כישות עצמאית המהווה ניגוד לאל מופיעה רק בספרים החיצוניים ואין היא נכללת בתנ"ך. אך נחזור כעת לסיפורו של איוב. בסיפור זה, אין השטן שואף להרבות חטא ורוע מתוך ניגוד אלא כמבחן לאיוב, המורשה ע"י ה'. הוא מנסה לפתותו לחטא, לעורר את תאוותו לקסם שבחטא בתמורה לעונג, וכך למעשה בוחן ה' את איוב.

כפי שכבר ציינתי, את הרע ברא האל. האל הוא זה שגזר על אדם וחווה מוות, ייסורים ועמל. הוא המביא פורענות ורעה באדם. המקרא אף רואה את המחלה, למן צרעת ועד לקדחת, כמעשה ה'. אך פורענות המונית באה, לעיתים, דווקא ממלאך או מספר מלאכים, אשר מבצעים את הפעולה בעצמם או כבני לוויה לאל. בין אותם בני לוויה מצויים גם מספר ידועים יותר כאימה, אשר אותה משלח ה' באדם ונותן לה לשכון בחדריהם או כרשף וקטב מרירי הנלחמים באדם.

ישנן מס' קבוצות של מלאכי רע, כאשר ישנם מלאכים המביאים רעה, רק משום שלשם כך נשלחו ויש מחבלים המסמלים את הרע עצמו, כגון דבר וקטב. אך ישנם גם מלאכים האוהבים את הרע, הששים לעשות רעה. בתנ"ך הם מתוארים אחת כ "מלאכים אכזריים". תחת סוג זה ניתן לכלול אתה שטן מיודענו. השטן, כביכול, עומד על משמר המוסר ויראת אלוהים האמיתית, אך מתוקף עצמו אין הוא אוהב את הטוב. אותה אהבת רע יש בה משום ניגוד כלשהו לאל, שתדמיתו אומרת כי ברא את העולם כטוב. מכאן, כנראה, מגיע הדימוי הבסיסי המאוחר יותר של המלאכים המורדים באל מתוך ניגוד לו.

כנגד אותם מלאכי חבלה מנסה האדם להתגונן, בכדי לא להינזק ממעשיהם. השמירה מפני פעולתם מתבטאת בשימוש ב "אותות" שונים, שאותם ניתן גם למצוא בעולם האלילי, כדוגמת סימנים בגוף האדם, במעונו, בלבושו וכו'. אולם תפיסת השמירה באמונה היהודית שונה ביסודה מן זו האלילית. האלילות רואה באלים הרוחות ישויות נפרדות בעלות כוחות מאגיים. אמצעי השמירה, מהקמיע ועד ללחש, הם טעונים בכוח מאגי נגדי, שבכוחו להרחיק רעה וסכנה. אותו כוח נגלה לאדם מתוקף חסד האל, אשר רבות מתקשר לאל מגן ספציפי וידוע באותה אמונה. אך במקרא הדבר שונה לגמרי. במקרא הרע הוא שליח האל, המשמש כמעין עושה דברו. השמירה אינה טעונה כל כוח מאגי והיא אינה כנגד האלוהות אלא אות המאשר לעושה דברו של האל לפסוח במעשיו על אדם מסויים או רבים (כבמכת בכורות, למשל).

אותה שמירה מובעת גם בטוטפות, שנבעו ממריחת דם על היד ובין העיניים, כאמצעי שמירה הדומה לזה המסופר במכת בכורות. הציצית, לעומתן, לא נזכרת כשמירה אך היא קשרי פתילים, אשר היא פעולה מאגית ידועה, המצויה גם בעמים אחרים. אך במקרא הציציות לא נחשבו כעבודת אלילים אלא כאות וזיכרון בלבד, סימן להתקדשות לאלוהים. עוד אמצעי הגנה יהודי מוכר הוא הפעמונים שבשולי מעיל האפוד, שקול צלצולם מציל הכוהן מסכנת מיתה. נראה כי הוא נתפס כמעין אות לפמליה של מעלה שלא יפגע בילוד אישה הבא אל קודש הקודשים.
אך הרע לא מתמצה רק במלאכי החבלה. במקרא תופסת מקום מיוחד גם האמונה ברוחות טומאה, המופיעות בדמותם של "שדים" ו "שעירים", על סוגיהם השונים. השדים מתוארים בד"כ כאלוהי הגוים ואילו השעירים הם רוחות השדה, החרבות והמדבר. שניים מהם אף נזכרים במקרא בשמם – "עזאזל" ו "לילית". המגע עימן מביא טומאה על האדם.במקרא הטומאה אינה מקור סכנה כשלעצמה. המחלות המטמאות השונות אינן באות מכוחן של רוחות הטומאה. טומאתן אמנם רומזת על יחס לעולם הרוחות אך בשום טומאה אין סכנה עצמית לאדם. סכנת הטומאה היא רק בערבובה עם הקדושה, אשר רק מתחומה מגיעה הסכנה לאדם. חלוקה זו בין הקדושה והטומאה מהווה חלוקה תחת האלוהות האחת ואין היא מהווה הפרדה אלילית מסוג כלשהו. תפיסה זו, שלטומאה לבדה אין כל כוח ממשי, כנראה, נובעת האמונה בפנתיאון הישראלי הקדמון, אשר קדם ליהדות בעם ישראל. אותו פנתיאון קדמון נבלע בתוך אותה רשות עמומה של צללי רוחות הטומאה. עדות מיוחדת על עומק התמורה שקרתה בעם ישראל נשתמרה בעובדה כי אותן רוחות אינן מזיקות כלל וכלל, הן צללים חסרי כל כוח אלוהי. אך בכל זאת, עדיין הם זכו למעמד מיוחד המעיד על השתמרות היראה הקדמונית מפניהן. זהו, למעשה, ההבדל בין המלאכים, על מלאכי החבלה, לבין רוחות הטומאה. המלאכים פועלים מתוך כוח אלוהי, בשליחות האל ואילו לרוחות הטומאה אין כל יחס או קשר לאלוהות.

אך אף על פי כן נשתמרו בישראל שרידי פולחן "שעירים". ואף הטומאה עצמה, היא מעין זכר למעלה אלוהית או דמונית של ה "שעירים" מתקופה קדומה, כמו הקדושה האלוהית. הפולחן לשעירים הינו, כמובן, טמא מטבעו. המקרא אף מבטל את הכישוף המאגי ששורר בעולם רוחות הטומאה ומתבטא בכוחם. הוא טוען כי הכישוף הוא כוח ממשי, ולפיכך אין הוא בא מכוחם של השעירים. על כן, אין גם במקרא שום אמצעי שמירה המכוון כנגד סכנת השעירים, אלא רק כנגד כוחות הנגף הבאים במצוות ה'.

במקרא קיימות גם רוחות מסוג שונה במקצת, רוחות המתים. לגביהן, השקפת המקרא שונה במעט. לרוחות המתים מיחס המקרא כוח פעולה מסוים, כוח מנטאלי יותר. המתים העולים מקברם יכולים להגיד נסתרות והאוב משמיע קולו מהארץ, כבמקרהו של שאול והמעלה באוב. פעולה זו נתפסת כפעולה מאגית של האדם המפעיל את המת ומדובבו, ומכאן נובעת התפיסה האוסרת על העלאה באוב וידעונות. אולם נפש המת איננה נחשבת למזיקה, ואף טומאתה, הטומאה החמורה ביותר אינה נחשבת למסוכנת אלא רק במגע עם הקדושה.