שעה בכלא
מישל סבח
מישל ההמום הביט בשופט בתדהמה כאשר זה מצידו גזר על מישל חמש שנים מאסר על הריגת קיפוד ושיבוש ניסוי מדעי חשוב ביותר לעתיד מדינת ישראל. השופט עוד לא סיים את המשפט (במשמעות של קבוצת מילים) שהוא אמר וסורגי ברזל כבדים נחתו מול פרצוף הפליאה של מישל שצעק בקולי קולות "זה רק קיפוד! מה יש לכם אנשים!!!". המשפט (לא במשמעות של קבוצת מילים) הסתיים ושוטרים חמושים גררו את מישל כשרגליו מפרפרות על הרצפה.
הלילה בתא המעצר היה קריר, צרצרים הנעימו את זמנו של מישל בזמן שחשב על הזמן שיש לו כדי לחשוב עוד כמה זמן יש לו עד שיוכל להיות זמין להזמנות מ"זמן הדרום" – עיתון מקומי שרוצה לזמן אותו למסיבות למוזמנים בלבד. חמש שנים... "סכנה לעצמו ולחברה"... על מה השופט הזה מדבר בכלל?!
מישל לא ממש נרדם הלילה, לא כל כך בגלל המחשבות על עתידו כמו בגלל הצרצר המעצבן שלא התעייף כל הלילה. הבוקר הגיע וכך גם שוטר. מישל נקשר באזיקים לאיש גדול. גדול זאת לא מילה. גדול זה צרצר לעומתו. האיש היה קרח, עם זקן צרפתי, מדי אסיר כתומים, זיעה חמה ודביקה, מבט מקפיא ועודף שומן. בכל מקרה לא היית מתכופף להרים את הסבון לידו במקלחת. הם הועלו, יחד עם עוד אסירים, על אוטובוס אסירים שנסע לכלא שמור ביותר. לאורך כל הנסיעה מישל ניסה לצופף את עצמו כמה שיותר אך ללא הועיל, המגודל היה מרוח עליו וריח זיעתו החל לתת את אותותיו במישל. שאר האסירים, כנראה מנוסים יותר, שמרו מרחק של כמה כיסאות מאדון ג'מבו, אם בגלל שמירה על אינטרסים עתידיים ואם בגלל הריח.
אחרי כל הסידורים והניירת, האסירים נכנסים למקלחת הראשונה שלהם, תודה לאל, לפני הכניסה לתאים. הכל הלך חלק חוץ ממקרה אחד שבו אדון זקן צרפתי הפיל "בטעות" את הסבון מהידיים של מישל, ועוד הייתה לו החוצפה להגיד בקול בס, "סליחה". מישל הניד קלות בראשו לסמן לעצמו שהוא מתעסק עם מטומטם. בחצי הדרך לסבון הבין מישל את תוכניתו הזדונית של מר שומן והזדקף במהירות חשמלית. הוא הביט למעלה למרשמלו בעיניים, מרשמלו מביט בו בחזרה. כך עמדו שלוש דקות עד שמישל הבין שאם מישהו הולך להרים את הסבון זה לא יהיה מרשמלו. מישל, בלי לסובב את גבו למרשמלו, יצא אחורנית באיטיות מהחדר.
סוף סוף, להיכנס לתא, התא שיהיה הבית שלו במשך חמש השנים הבאות. או! הנה השותף שלו, איש בלונדיני קטן וחמוד. מישל הולך להפוך את עלם החמודות הזה לשלו. להפגין קצת סמכות, להפחיד קצת. בסך הכל, נראה לו שלא יהיה כל כך נורא בכלא. אחרי הכרות קצרה, שבה הבחור נראה... קשיח מדי, שאל הבחור "על מה אתה פה?". מישל היה צריך לנסח את התשובה בצורה טובה. אז הוא הרג קיפוד ושיבש ניסוי, אבל אם הוא רוצה להיות מאיים הוא צריך להציג את זה בצורה שונה. "רצח" השיב מישל בקרירות, "על מה אתה?". הבחור החל להשיב, "אונס..." – מישל חשב שזהו, הבחור שלו! – "ורצח..." – יתכן שיש פה בעיה, חשב מישל – "של קבוצת הוקי שלמה", סיים הבחור, עיניו נצצו במין ניצוץ מזמין ומישל כבר היה מסוחרר. עכשיו הוא צריך להתנהג כאילו זה לא אומר לו כלום. "נו", השיב מישל, "פעילות אחר צהריים מספקת ביותר, אבל איפה מצאת קבוצת הוקי בנות?". הבחור, מביט על מישל מלמטה למעלה, "לא מצאתי".
"סוהר!! סוהר!!" צעק מישל מהתא, כולו צמוד לסורגים. "מגיעה לי שיחת טלפון ואני רוצה אותה.. ע-כ-ש-י-ו!". מישל לא היה יכול להישאר בתא הזה לעוד דקה, איך יכלו לשים אותו באותו תא עם אנס ורוצח שפל! הוא הולך להשתמש בשיחת הטלפון היחידה שלו כדי לדבר עם מנהל הכלא אישית!
"144 שלום". כן, למרות שזה רק סיפור ובסיפורים הכל יכול להיות, למישל דווקא לא היה את המספר של מנהל הכלא. הגיוני, לא? לאחר שרשם את מספר הטלפון של מנהל הכלא, ניתק מישל את הטלפון והרים את השפופרת שוב. כמובן שהסוהר גרר אותו משם באלימות. "לא!! אבל זה לא נחשב! נו באמת! התקשרתי לאחד ארבע ארבע!!" מירר מישל בבכי בעודו רואה את עצמו מתרחק מתא הטלפון ומתקרב לתאו. מה שבטוח, הלילה הוא לא יהיה לבד.
הלילה הגיע, ועמו הצרצר. צרצר חופשי. צרצר השר סרנדה לאהובתו. מישל בילה את הלילה במיטה התחתונה, בבהייה במראה שמול המיטות. מהעמדה שלו יכול היה לראות את עלם החמודות שוכב בצורה נינוחה על המיטה. לא בפוזת שינה. יותר בפוזת המתנה. למה הוא ממתין, תהה מישל, הוא באמת חושב שאני אעצום עין כשהוא פשוט מחכה. עברו שעות והצרצר קדח למישל במוח. היה נדמה לו שהצרצר ממש מתחת למיטה שלו. בכל אופן מישל אכן עצם עין, למאית שניה, או ככה הוא חשב. כאשר פקח אותה ראה את הבחור מולו, בהכנות. לא, הוא לא התכונן למשחק סטלרס. מישל צווח ונפל מהמיטה. הצרצר הפסיק לשיר. את שאר הלילה בילה מישל בהחזקת עפעפיו פקוחים, כולל השענת ידיו במקומות אסטרטגיים.
למחרת עורך הדין הגיע לשיחה עם מישל, דבר שמישל לא יכול היה שלא לנצל לתחינה נואשת ובקשות להעביר אותו תא. עורך הדין שמע את טענותיו של מישל והסכים שמקומו לא בתא הזה. כך גם הוא אמר למנהל הכלא, שהסכים גם הוא. מישל, בשמחה רבה, עבר לתא אחר.
הסוהר, עם קצת התנגדות מצידו של מישל, הכניס את מישל לתא אחר. התא של מרשמלו. שאר האסירים באזור צעקו צעקות עידוד. לא ברור לאיזה צד. מישל החליט שאם משהו לא עובד בפעם הראשונה, זה לא אומר שצריך לפסול אותו ושינה פוזה. הוא נכנס לתא בצורה רגועה ומדודה, לא הראה שום סימני פחד ושם לב שהשמן שוב מזיע. מה יש לו? הוא לא חייב להזיע כל הזמן, הוא רק יושב בתא! בכל מקרה מישל הביט ישירות בג'מבו, כאילו להראות שהוא בעל הבית. ג'מבו פתח בשיחה הראשונית, "על מה אתה פה?", שאל בקול בסי. מישל שלא עומד ליפול בפח פעם שניה השיב בקרירות, "אונס..." – ג'מבו קפא – "ורצח..." – עיניו של ג'מבו טיפה יצאו מחוריהן – "של קבוצת הוקי שלמה". זה לא נראה אפשרי, אבל בסיפור הכל אפשר ולכן אומר שג'מבו החל להזיע יותר ממה שהזיע קודם לכן. "ועל מה אתה פה?" שאל מישל. "ממ.. צרבתי תוכנה לא חוקית" מלמל ג'מבו שכבר היה צמוד לסורגים. "סוהר!! סוהר!! מגיעה לי שיחת טלפון ואני רוצה אותה.. ע-כ-ש-י-ו!".
הם היו חמישה, ביניהם גופתו המרוטשת של חברם. הם נשאו תפילה לעילוי נשמתו ונשבעו לנקום, אם רק יתאפשר להם הדבר. "צררר צררר" (יהי זכרו ברוך). "צררר צררר" (שבועת הנקם).
בזמן שג'מבו הלך לטלפן, ישב מישל על המיטה העליונה. הוא הביט דרך החלון הקטן וסיכם שהתא הזה הרבה יותר טוב. אבל עדיין, הוא חייב למצוא דרך החוצה כי הבלונדיני בטח יחכה לו. הוא עוד לא הספיק לחשוב "איך אני מתקשר לזיו כדי שיחלץ אותי מפה, יטיס אותי לקנדה ויעלים אותי לחמש שנים? אולי אני אאסוף בדלי סיגריות מהחצר, אכין סיגריות חדשות ואמכור מאה חמישים כאלה תמורת שיחת טלפון לזיו בתקווה שהוא לא ישנה מספר עד אז ויצליח לחשוב על תוכנית בריחה, ולהבריח לי את הציוד הדרוש" והופיעה מולו פיה קטנה וחמודה. עם כנפיים והכל, כמו בסיפורים (מוזר אה?).
"מוזר", חשב לעצמו מישל, "אולי הכניסו לי משהו לאוכל?". הוא הביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאין אף אחד בסביבה ופנה לפיה, "את אמיתית?". הפיה, מביטה ימינה ושמאלה גם היא השיבה בשלילה.
[תחילת קטע פרסומת סמויה]
"לא, אני לא ממש אמיתית, אני דגם 5017224047181 בקטלוג בחנות של זיו קיטרו בחיפה. חנות ממש מגניבה עם מלא דברים יפים וטובים, בהזדמנות אני ממש ממליצה לך לבקר שם, בטוח תצא מסופק, גם אם לא, תמיד אתה יכול לקבל מסאז' טוב שם.
[סוף קטע פרסומת סמויה]
מישל חיפש לרגע את השלט כדי להעביר ערוץ. "את יכולה להעביר לזיו מסר?" שאל מישל שחשב להפוך את הפיה התמימה ליונת דואר. "יש לי שתי כנפיים והן עובדות" השיבה. "תגידי לו שאני תקוע פה והוא חייב למצוא דרך להוציא אותי מפה". הפיה השעינה את ראשה על כף ידה, עשתה פרצוף של ריכוז ואחר כך אמרה, "הוא אמר שהוא יכול לעזור לך לצאת מפה. הוא נתן לך את השיקוי הזה", והושיטה למישל בקבוקון קטנטן. "וואו", מישל חשב בקול, "את יכולה לתקשר איתו טלפטית?". הפיה, בחצי הדרך לחלון התא השיבה בקול דקיק, "לא, הוא היה במשפט שלך וכבר יומיים עבד על השיקוי הזה... טמבל".
מישל החליט שאת הדגם הזה הוא בהחלט לא יקנה. הוא מיד שתה את תוכן הבקבוקון הקטן. הבקבוקון הרגיל. הבקבוקון הגדול. הבקבוקון הענק. ראבק, הבקבוקון הזה ענק!! אחרי מבט וחצי בסביבתו הלא טבעית הבין מישל שהשיקוי הפך אותו לאצבעוני קטנטן. אצבעוני של פג. הוא נורא התחרט שלא ירד לרצפה לפני ששתה את השיקוי.
אחרי שטיפס במשך שעה ארוכה מטה, הגיע סוף סוף לרצפה. הוא החל לרוץ לכיוון היציאה כאשר נתקל במשהו ונפל. הוא הרים את ראשו וראה אותם. הם היו חמישה, ביניהם גופתו המרוטשת של חברם. הם נשאו תפילת הודיה לאלוהי הצרצרים. "צררר צררר" (ברוך אתה רב צרצר שנתת לנו את ההזדמנות לנקום). הם קפצו מעלה והדבר האחרון שמישל זוכר הוא שחמישה צרצרי ענק עומדים לנחות עליו. אחרי שיגמרו איתו, בטח תהיה לו פגישה עם הצרצר השישי. הוא החל להתגעגע לג'מבו.
