קורליין/ניל גיימן


ברוכי מלביץ


זה היה יום קיץ חם, תחילת חודש יוני. כתולעת הזדחלתי מהכוך המוגן והצונן שאני נוהג לקרוא לו בית אל תוך הסביבה החמה והלחה של עוד קיץ נוראי, תופעה שהתגלתה לי כשכיחה למדי בארץ ישראל הקטנה שלנו. כשהשמש (שכפי הנראה נהנתה מכל העניין ובטח צחקה כמה וכמה פעמים) קופחת על צווארי ניהלתי את דרכי לסניף הקרוב ביותר של סטימצקי. לאחר מספר דקות של הליכה מאומצת, כשלבסוף השתכנעתי שלכל שאר האנשים ברחוב נורא קריר וכיף בגלל שכל קרני השמש חייבות להיות מרוכזות בי (היה ממש חם! באמת!) סוף סוף הגעתי. הסניף התגלה לי כמין פאטה מורגנה, קרוב אך מרוחק מתמיד. כשלתי לתוך החנות, כפי הנראה מעלה אדים כאשר עורי בא במגע עם האוויר הממוזג שבתוך החנות. עכשיו, כשבוע וחצי לאחר המקרה גיליתי שעלי לשמוח על הביקור לא רק בגלל המיזוג בחנות, אלא גם בגלל הספרים שרכשתי.

בחצי השנה האחרונה סבלתי קשות בכל הנוגע לספרים. סבלתי מחסימת קוראים (לא סופרים, לא לא! חסימת קוראים. זה הרבה יותר טוב) קשה. חצי שנה וכמעט ולא הצלחתי לסיים ספרים שהתחלתי לקרוא. למען האמת, Victorian Age: Vampire(סקירה בגליון הקודם) כנראה היה הספר היחיד שכן סיימתי בתקופה הזאת. והסיבה? בלתי ידועה. זה לא שלא היו ספרים שרציתי לקרוא. היו הרבה וספרים טובים. וזה לא היה חוסר זמן. כי לא פעם מצאתי את עצמי מתבטל משעמום. ולרוע המזל, כך התחוור לי, כמו הרבה דברים, גם לא לקרוא ספרים זה להיכנס לעוד מעגל קסם שעד כמה שניסיתי לא הצלחתי לשבור אותו.

ואז סוף סוף, הגיחו מהעשן שני הספרים ששברו את מעגל הקסם הארור ושהחזירו אותי לשגרה של קריאת ספרים (ואפילו מההתחלה ועד הסוף, כמו שצריך. כן כן, זה לא כזה עניין אינטגרלי). והספרים האלה (עליהם אני ממליץ בחום) הם של לא אחר מאשר הסופר האגדי ניל גיימן. "אבק כוכבים" ("Stardust") ו"קורליין" ("Coraline"). ומכיוון שקורליין הוא ספר יחסית חדש וטרם נראתה בדימונס סקירה שלו החלטתי לקחת על עצמי את המטלה ולהמליץ בחום על עוד ספר נהדר.

Ok… now cut the crap…

"סיפורי אגדה הם יותר מאשר אמיתיים:
לא כי הם מספרים לנו שיש דרקונים,
אלא כי הם מספרים לנו שניתן לנצח דרקונים"
-ג'.ק. צ'סטרטון

דווקא בציטוט זה בוחר ניל גיימן לפתוח את הספר המופלא והמיוחד הזה. הציטוט מלווה את הקורא בנבכיה של העלילה כולה וממשיך להדהד במוחו של הקורא לאורך הספר כולו. הציטוט המרשים אמנם מהווה רמז לאופן בו יסתיים הספר, אך בספר זה יש הרבה יותר מאשר העלילה עצמה. הספר כתוב בצורה מיוחדת ועד עכשיו, מספר ימים לאחר קריאתו, אני לא מצליח להגדיר לאיזה ז'אנר משתייך הספר. ניל גיימן ידוע כסופר שחורג מהנורמה, אבל "קורליין" יוצר מן נורמה חדשה. מן קולאז' מטורף, כאשר את החלקים החסרים מילא ניל גיימן בכתיבתו שלו וכפי הנראה בחלומותיו המוזרים ביותר (מצד שני, אי אפשר לדעת על מה הוא חולם, כי יש לו פרוטקציות אצל הSandman) וזה לצערי התיאור הכי טוב שאני יכול לתת לספר המיוחד מאוד הזה.

בתחילת הספר מוצגת בפנינו ילדה חביבה העונה לשם קורליין (אותה יוצא לנו להיכר תוך כדי הספר עצמו(, ולמיטב הבדיקות שלי, בשום מקום בספר לא מוזכר בת כמה היא, מה שמאפשר לנו להחליף תפקידים תוך כדי קריאת הספר. להיות הצופה מהצד שדואג לקורליין על קורותיה השונים, או שמא לקחת את תפקידה של ילדה זאת שנקלעה עקב סקרנותה למצב לא נעים ונאבקת כדי לצאת ממנו בכל דרך אפשרית (אם תמצאו את מחשבותיכם מתרוצצות ממקום למקום, אם תמצאו את עצמכם מפשפשים בזיכרונכם כדי להיזכר בפרטים הקטנים ביותר מתחילת הספר, אז תדעו שזה אחד מאותם רגעים בהם אתם עוזבים את תפקיד הצופה ונכנסים לנעליה של קורליין הצעירה). הדבר הכי יפה בעניין הנ"ל, הוא שרוב הסיפור ניל גיימן מצליח להחזיק את הקורא על קו התפר שבין התפקידים או איפשהו ביניהם על הסקאלה הזאת.

אז על מה הספר?

הדבר הראשון שמוזכר בספר הוא לא אחר מאשר "הדלת" שקורליין מצאה, אך עד מהרה אנחנו מאבדים את הדלת בנבכי הסיפור על קורליין ועל איך היא מצאה את הדלת. בפתיחה אנחנו לומדים כי קורליין עברה לאחרונה לבית חדש, בית עתיק. בפרק הראשון אנחנו ממשיכים ולומדים על תושבי הבית המשונים ועל הוריה של קורליין, שעובדים רוב הזמן בבית אך בכל זאת אין להם מספיק זמן בשבילה. וקורליין, ילדה סקרנית מטבעה (סקרנות שיכולה להיות רק לילדים, ושתלווה אתכם לכל אורך הספר) נאבקת כדי למצוא תעסוקה. בתחילה היא מסיירת (סיור זו התעסוקה האהובה עלייה) בחצר ובדירות של תושבי הבית האחרים, אך עד מהרה גם זה נמאס לה. אביה מציע לה לחקור מספר דברים בתוך הדירה עצמה. במסגרת חקירותיה מגלה קורליין שיש בבית עשרים ואחד חלונות וארבע-עשרה דלתות. שלוש-עשרה מתוכן פתוחות, והאחרונה נעולה ונפתחת לקיר לבנים סתום.
או שלא?
כפי שמתגלה לקורליין מאוחר יותר, הדלת הזאת היא שער לעולם אחר. עולם של כפילויות. יש לה שם אימא אחרת ואבא אחר, ושניהם יעשו הכל כדי לרצות אותה. הצעצועים בארגז מעניינים יותר, האוכל טעים יותר, אבל זה לא הבית. וההורים האחרים שלה, הם רוצים לשנות אותה, ושתישאר איתם לעד, לא משנה מה צריך בשביל לוודא שזה אכן יקרה.
והדבר הכי נוראי זה שקורליין לא הייתה הראשונה. ועכשיו על קורליין להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לחלץ את נשמותיהם של הילדים האחרים, כדי שתוכל לחזור הביתה ולהיות שוב עם הוריה וכדי להציל את חייה שלה.

בספר מוטיבים רבים מ"אליס בארץ הפלאות" ומ"אליס בארץ המראה" (של לואיס קרול כמובן) ולמיטב הבנתי גם דברים שונים שלקוחים מסדרת נארניה המפורסמת. אבל בנוסף למוטיבים הברורים האלו, ובנוסף למוטיבים הלקוחים מסיפורי ילדים, "קורליין" מקושט בצורת הכתיבה הנהדרת של ניל גיימן (שיותר יעילה מאשר שתי ידיים שיצאו מהספר ויכריחו אותך לקרוא אותו, לפחות בכל הנוגע לאחיזה בקורא. אולי בדברים האחרים הידיים יותר יעילות. לא! אל תחשבו על זה אפילו!) ובמן גותיקה מיוחדת, יפהיפיה ושברירית שבונה גיימן מסביב לספר. הספר גם מלא בציוריו של דייב מק'קין שמוסיפים גם הם לאווירה הייחודית והחצי סוריאליסטית (אך חצי אמיתית יותר מהמציאות שמסביבנו) שמלווה אותנו במהלך הספר.

לסיכום...

כשאני קראתי את הספר, נהניתי מכל רגע. הספר מותח, שנון, מצחיק, יפה, מפחיד, מוזר וכל תיאור אחר שאתם יכולים לחשוב עליו (חוץ מגרוע ודברים דומים, למתחכמים שביניכם). התחלתי לקרוא את הספר לילה אחד, וסיימתי אותו ביום לאחר מכן. אין לכם מושג כמה כוח רצון נאלצתי להשקיע כדי להניח את הספר. הערה אחת לי אליכם: אל תקראו את הספר כדי לקרוא עלילה טובה, או כדי לשמוע סיפור שבתמצות נשמע ממש גאוני ומסביבו הכל בנוי. תקראו את הספר בשביל הרגעים הקטנים שבו. הספר, למרות שהוא רציף מאוד וקריא מאוד, עשוי מרגעים שונים וקסומים (אם הם מצחיקים, מזוויעים, פילוסופיים או סתם כיפיים) שמלאים בשנינות מיוחדת ולאחר השקעת מחשבה רבה בכתיבת הספר (וזה ניכר בספר עצמו). החיבור בין הרגעים הוא מדהים ובקושי שמים לב שעוברים נושא (אלא אם כן נגמר פרק). או בקיצור, ניל גיימן בעוד יצירה ספרותית מבריקה.
(אהה כן, הערה נוספת: אל תבואי אליי בתלונות שפיתחתם פוביה מכפתורים, זה קורבן קטן לעומת העונג שבקריאת הספר).

האווירה המיוחדת והסגנון המיוחד (ושניהם לא מוגדרים) מוסיפים לחווית הקריאה (והקריאה היא ללא ספק חוויה בכל הנוגע לספר זה) של הספר ושובים את הקורא בכבלים הכי חזקים שקיימים בעת קריאת ספר. כבלים שעשויים ממה שילווה אתכם לאורך כל הספר. כבלי הסקרנות.

*מומלץ בחום!*