שיחות עם מורגן לה-פיי - לא קלה היא דרכנו


ערן בן-סער


פרולוג
ישבתי מול מסך המחשב וגירדתי בזקן (תנועה שפיתחתי מתוך מחשבה שהיא גורמת לי להראות חכם, אבל אחרים טוענים שהיא גורמת לי להראות כאילו יש לי כינים).
"מה אתה חושב כל כך קשה?" שאלה שירי ששכבה במיטה ונהנתה ממנוחת הנולד.
"אני רוצה לכתוב מורגן רציני כזה, בעיקר בגלל ים ובגלל כל החודש האחרון. אני מרגיש צורך להגיד משהו אמיתי."
"אל תהיה פוץ!" אמרה מורגן והחטיפה לי מכה חזקה באחורי הראש.

בית ראשון – רפסודיה בוהמית
על הסירה הקטנה ישבנו שירי, אנוכי, מורגן, אבי ויורש העצר, נסיך הכתר, אביר החיתולים הרטובים, מגן המוצצים הנטושים, עוצר הבקבוקים המורתחים וראשון המגהקים העל קוליים אשר מכונה, כאשר יש לו עניינים במישור קיום זה, בשם ים. למען האמת שירי החזיקה אותו.
סירה, אגב, זה מחמאה, ישבנו בקערית אורז עשוית עץ שאיזה וייטנאמי בטח זרק לנהר.
גם נהר זה מחמאה, מדובר לכל היותר בזרזיף הנשפך מאיזה דלי סדוק או משהו.
"אני לא מאמין שהגענו לזה." אמר אבי למורגן. הוא ירה מידי פעם באיזה תנין חולף.
תנין זה מחמאה, אבל הבנו כבר את הנושא הזה.
"על מה אתה מדבר?" שאלה מורגן, "זה היה רעיון של שירי."
"אל תפילי את זה על שירי," אמרתי, "היא לא יכולה להקטין אותנו לגודל של אפון ולשגר אותנו לוייאטנם בו זמנית."
"טוב, זה אני." הודתה מורגן, "אבל כי שירי רצתה."
"אני," אמרה אישתי, "שאלתי אם את יודעת איפה אפשר להשיג משחה טובה לטבור של ים."
"אהם!" כחכחתי בקול.
"סליחה, לטבור של שודד הפורמולה האבודה."
"בדיוק! בוייאטנם!" אמרה מורגן בפנים שמרמזות שהגיע הזמן שנחבר את הנקודות וניתן לאינטלקט העצום שלה מנוח.
"אוקי," שאל אבי, "אז למה בגודל של אפון?"

גשר – פלאשבק מיותר
מספר שעות קודם לכן ביצענו אני ושירי את פולחן הבוקר לאל שלנו. אחרי מנחה של בקבוק אוכל חמים, כמה דקות של ניקיון אישי של גופו של האל והשמדת הראיות לכך שייתכן והוא יצור ארצי בסופו של דבר האל נראה מרוצה להתיר לנו להניח שכנראה יש לנו אופציה לישון כמה שעות.

מורגן לא.

"יוהו!" קראה המכשפה בעודה מתממשת במרכז החדר, "דודה מורגן פה!"
"זה חייב להיפסק," לחשה לי אישתי, "אני לא יכולה להתמודד עם עוד מתנות מהדודה מורגן."
הנהנתי בראשי, המתנה הקודמת של הדודה הייתה היכולת לזמן שדי חלב בראשיתיים, והם הסריחו רצח את כל הבית כי הם החמיצו בשמש.
"מורגן, סיכמנו על שעות ביקור, לא?" אמרתי.
"כן, כן." ענתה מורגן, "כל יום בין ארבע וארבע ושלוש דקות."
הסתכלתי על השעון שלי, "עכשיו כל היום יהיה כאן ארבע ודקה, נכון?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרה מורגן.
מאז נולד הרולפלייר הראשון, מורגן, או "דודה מורגן" כפי שהיא מעדיפה לאחרונה, החלה להסתובב עם תיק צד גדול עשוי בד כחול עם נקודות לבנות פה ושם. בדרך כלל היו בתוכו בובות צבעוניות, קמעות לעיכול טוב יותר, צנצנות עם עיניים של כל מיני יצורים ("בשביל עין הרע", הסבירה מורגן כששאלתי אותה), יצור מיתולוגי אחד או שניים ושער לממד כל כך זניח שקורי עכביש ישנים היו צורת החומר היחידה שיש בו.
את כל הדברים האלו פרקה מורגן עכשיו על השולחן תוך שהיא ממלמלת "הבאתי לו משהו."
"מורגן, "אמרה שירי, "אני יודעת שמגניב לך להיות דודה, אבל את חייבת לדעת להציב גבולות."
"אני מציבה רק גבולות לפונקציות אי קיומיות." אמרה מורגן.
היא הביטה למעלה בחיוך נבוך, "סליחה, אכלתי את אמיר בתור עונש והוא עוד תקוע לי בגרון."
"מה הוא עשה?" תהיתי.
"הוא ואבי ניסו למכור לי איזה סיפור מטומטם על גני- תיקה כדי להסביר לי למה ים דומה לשירי. כל אידיוט יודע שזה בגלל אנרגיות לחץ שמפעילים ממדים פנימיים.
"וואלה," הסכמתי למוד ניסיון, "מה עשית לאבי."
"אוי!" אמרה מורגן והוציאה מהתיק הכחול שלה מלחיה.
"יופי." אמרה שירי, "כמה זמן הוא שם?"
"מאז שרקחתי את המתנה לים."
מורגן הוציאה אחרי אבי שיקוי בבקבוק קטן. שיקוי קלאסי, ירוק ומבעבע, אבל עם ריח של לימון.
"זה יגרום לו לגהק פיות ורודות מסוכר." הסבירה מורגן, "סימן בדוק למזל טוב."
שירי נאנחה, "מורגן, אני מעדיפה משהו פשוט יותר. משחה טובה יותר לטבור או משהו. סטנדרטי, פשוט, שאפשר להראות לאורחים בלי להסביר יותר מדי."
"אין בעיה!" אמרה דודה מורגן.

בית שני – כל הנהרות זורמים אל הים
"זה יעלה לך בשלוש פרוסות גבינה." אמר העכבר לשירי.
"מורגן שלחה אותי, תעשה לי מחיר טוב." ציטטה שירי את סבתא שלה והצדיקה עשרות דורות של חינוך עיראקי טוב.
"שתי פרוסות, אבל שלא יהיה דל שומן." התרכך העכבר.
שירי הצביעה אל מחוץ לחלון החנות של העכבר, שם ברחוב הראשי של עיר העכברים התת קרקעית הויאטנמית אבי ואני לימדנו את העכברים לבנות מלכודת חתולים טובה יותר.
"השמן זה בעלי, אני לא מחזיקה דל שומן."
"סגרנו." אמר העכבר והגיש לשירי בקבוק גדול מלא נוזל סגול שמנוני.
שירי שילמה לעכבר ויצאה החוצה. על דלת חנות העכבר ניתן היה לראות את הכתובת:
'רפואה משלימה – מוצרים מעולים של אב מנוסה לשש מאות אלף ילדים.'

"ואז," הסביר אבי, "הלהבים המחוממים מפרידים בבת אחת על כל החוליות בחצי התחתון של עמוד השדרה שלו בזמן שהצינוריות מזריקות תמיסת מלח מרוכזת ישר אל מאחורי גלגלי העיניים והידית מלמעלה מתחילה לשייף את הכל עם נייר זכוכית מספר 6."
אני, אגב, הדגמתי בפנטומימה למען העכברים שלא דיברו "אבית".
"איפה ים ומורגן?" שאלה שירי.
הצבעתי אל ספסל בפינה שם מורגן סיפרה סיפור הרפתקאות ישן למשפחת עכברים ממוצעת (חמישים אלף ילדים) והשתמשה ביכולת החדשה של שולל הארוחות הסדורות לשהק זיקוקי דינור להוסיף דרמה לעניין.
"טוב, יש לי את המשחה, אפשר לחזור הביתה."
"אחלה, אולי משהו טוב יצא מזה בסופו של דבר."
"מה שהמזרקים עושים, "המשיך אבי, "זה שואבים את הדם החוצה, מוסיפים לו טבסקו ומחממים היטב ואז מזריקים חזרה."
אחד העכברים הרים את היד.
"כן?" שאל אבי.
"החתול נשאר חי בסוף?" שאל העכבר ויישר בעצבנות את העניבה שלו.
"אה..." חשב על זה אבי, "אפשרי, אם תעצור את המכונה לפני סיבוב הסחיטה. יש כפתור בשביל זה."

פזמון
"מה זאת אומרת אנחנו תקועים במישור אחר?" שאלתי את מורגן.
עמדנו כולנו ליד מה שנראה כמו הבית שלנו, אבל זוג העכברים שגירש אותנו החוצה בעברית צחה הבהיר היטב שהוא שלו. טוב, לא כולנו עמדנו, אני החזקתי בידיים את אימת הבקבוקים המלאים.
"אני לא בטוחה איך זה קרה." אמרה מורגן, "תנו לי רגע לחשוב מה עשיתי."
"בטח שכחת לקחת את הפניה שמאלה באלבוקרקי." הציע אבי.
"מה?" הוא אמר כששירי העיפה בו מבט ביקורתי, "אנחנו עושים את זה כבר שנים, את באמת יכולה להגיד לי שזה לא יכול להיות טוויסט אפשרי בעלילה?"

בית שלישי – שובו של המלח
"אז זה יסתדר מעצמו?" שאלה שירי שוב את מורגן.
"כן, כן." אמרה מורגן ופיזרה מלח על החביתה שלה, "זה ממד ניצב לממד שלנו, ברגע שנגיע לנקודת המפגש שלהם ניקח שמאלה ונחזור למישור שלנו."
"יש לי שאלה." הודעתי על מנת שהיקום אך בעיקר מורגן ושירי יכינו עצמם לבאות, "נקודת המפגש הזו היא כאן, באלבקרקי. כשנגיע אליה נפנה שמאלה?"
"כן." אמרה מורגן שנהנתה מאד מארוחת הבוקר שהגישו לה ופיזרה עוד מלח על הסלט.
"ואבי מלחיה בגלל ש...?"
"בגלל שהחיים שלי זה לא סרט מצוייר על ארנב אפור שחופר מחילות כמו חפרפרת." אמרה מורגן והביטה היטב במלחיה שלה, "מבין?"

העכברית שהגישה לנו את החשבון התעניינה אם המלכה האם מעונינת בעוד תה, אך שירי הבהירה לה שגם ככה קשה לה לשתות כאשר זה אשר כל כתף היא לו כרית מכביד עליה.
"אם כולם פה עכברים," שאלתי עוד שאלה, הפעם ללא אזהרה מראש משום שאני אוהב לחיות על הקצה (בדרך כלל על הקצה של המיטה), "איך זה שלא איכפת להם שאנחנו לא?"
"תראה," אמרה מורגן, "במישור הזה הם השמידו את כל החתולים עם המלכודת המשופרת של אבי. בני אדם הם ידידים שלהם."
"השמידו?" שאלתי, "למה?"
"כי הכפתור 'עצור סחיטה' של אבי לא עובד טוב. הוא עוצר רק חצי מהסחיטה, אם אתה מבין אותי."
"אה." חשבתי על זה קצת, "אולי עדיף."

גשר אגרה
מורגן ספרה צעדים, "שלוש מאות ושש, שלוש מאות ושבע, שלוש מאות ושמונה, כאן!"
ציירתי איקס על החול בעזרת פחית הצבע שקניתי בעיר.
"איך את יודעת?" שאלה שירי, "לפי מה מדדת צעדים?"
"זה קשור למשקל המשולב שלנו וללחץ שאנחנו מפעילים על הממד הזה." אמרה מורגן, "מסובך. אני אתן לך לקרוא את 'לחשי מעבר ממדי שהשתבשו, מדריך לשורד'. אחלה ספר, תלמיד שלי כתב אותו במאה השבע עשרה כשהוא היה תקוע בממד בו הזמן זרם לכיוון צפון מזרח."
"למה צפון מזרח?" שאלתי.
"ככה זה בכל ממד אלא אם אתה משלם אגרה מיוחדת." הסבירה מורגן.
לפתע הרגשנו כאילו יד נעלמת מרימה אותנו למעלה, למרות שנשארנו היטב על האדמה, ומניחה אותנו שוב באותו מקום אבל בעצם מקום אחר.
"אחלה," אמרה מורגן, "זו האלבוקרקי שלנו. עכשיו רק לחזור הביתה."

פזמון חוזר
"תני לי לנחש, אנחנו תקועים בבית שלי אבל בגודל של אפונים, עד שנביא את המים החוץ ממדיים לרתיחה בגלל השעתוק שלנו ממישור העכברים?" שאלתי את מורגן לאחר שהיא טילפרטה אותנו הביתה וגילינו שכל הרהיטים שלנו גדלו נורא (וגם ברוך, התיקן שלנו, גדל נורא, אבל אבי טיפל בו עם גרסא מתקדמת יותר של המלכודת שלו לחתולים).
"איך ידעת? קראת את המדריך לשורד?" שאלה מורגן בפליאה.
"לא, אבל אני יכול לכתוב לו חלק שני."
"עזוב," אמר אבי שחזר מלפנות את ברוך, "חלקים שניים הם תמיד עם יותר אקשן ופעלולים בגלל התקציב המנופח, אבל אין בהם את העומק והאיכויות שהיו בחלק הראשון."
שירי שמה יד על כתפו של אבי, "זה בסדר, גם לנו עוד כואב בגלל מטריקס."
מגן הטלק האבוד גיהק לאות הסכמה.

שורה מגניבה לסוף
"אבא שלי לא היה מנותק קצת מהמציאות, למציאות הייתה את החוצפה לא ללכת אחרי אבא שלי."
מתוך האוטוביוגרפיה של ים בן- סער מולוט.

אפילוג
שיחות אלו הוקלדו (על פי אירועי אמת, כמובן) כאשר מרטיב החיתולים היבשים שוכב על כתף שמאל וימין שלי לסירוגין. מה שאומר שהן הוקלדו ביד ימין ויד שמאל לסירוגין. באמצע עצרנו לאוכל. זה לקח חמש-שש שעות. הוכחה מוכחת לכך שאין שום הבדל בין החיים לפני ואחרי הילד הראשון, גם מקודם זה היה לוקח לי חמש שעות ואין שום הבדל משמעותי בכמות שגיאות הכתיב שלי, אני רק מספיק לראות פחות טלוויזיה תוך כדאי הכתיבה וזה סבבה כי ממילא אין שום דבר מעניין מאז שנגמרה בבילון.