לתת חיים


בוריס גרושקו


בוריס הוא בן 17, לפעמים אני תוהה מה עובר לבני 17 בראש ולמה הם ככה...ואז אני קורא את היומנים שלי ואני מבין.
האמת שהפעם לא ממש ידעתי מה לעשות, כולכם החלטתם שאם אני מבקש סיפור על לידה אז תכתבו על הצד השני שלו והכל יהיה בסדר.
האמת שלא רציתי לתת לאף אחד לזכות כי נמאס לי מסיפורים שמדכאים לי את החיים.
היו כמה סיפורים מעניינים הפעם ונהניתי מהם אבל הסיפור שתפס אותי בבטן יותר מכולם היה זה ולכן, למרות שהוא לא קל לקריאה ודי כואב, הוא זוכה ובגדול.



היא הסתובבה במסיבה.
היא שתתה קצת , רקדה קצת...
הייתה זאת מסיבת נושא, והנושא היה קרקס.
מלצר לבוש בתלבושת ליצן התקרב אליה.
היא לא שמה לב להבעת פניו המוזרה, ולא לכך שבגדיו היו שחורים, והפונפונים בצבע דם.
היא לקחה את המשקה, ושתתה אותו בלגימה אחת.

היא הרגישה סחרחורת.
היא קיוותה שלא היה זה הכדור.
היא הייתה באמת ובתמים בת מזל, כך היא חשבה.
היא הייתה אחת מאותו אחוז אפסי שעליהם כדור הבוקר שאחרי לא עבד. והיה זה טוב, משום שהיא לא רצתה שיעבוד. המזל שיחק לה, כך היא חשבה.
אולם היא טעתה. טעות חמורה.
לזמן מה ראשה היה קליל , והיא עופפה.

הלכנו לכיוון השרותים, אני ואמא.
נכנסנו לשירותי הנשים. לא היה זה דבר רגיל- גבר עטוי גלימות וברדס וליצן נכנסים לשירותי הנשים. אולם הם בחרו שלא לשים לב- לרובם הייתה זו טירחה רבה מדי.
הדלת לתא הייתה נעולה, אולם היא נפתחה למגע ידי.
אני ואמא נכנסנו.
היא גחנה מעל האסלה, והקיאה.
והקיאה. והקיאה. והקיאה.
הבטתי בה ,אולם היא לא ראתה אותי.
ואז גופה התחיל לרעוד ברעידות קטנות, נדמה היה שגוש גדול עובר בגרונה, ואז היא הסתובבה והביטה בנו.
הבטתי בה וגיחכתי, אולם היא כמובן לא ראתה זאת- הברדס הסתיר את פניי.
אמא ביצעה ריקוד קטן , פניה הצבועות לבן מחייכות חיוך רחב.
אילו מבטים היו יכולים להרוג... אילו מבטים היו יכולים להרוג אימא היתה מתה כבר מזמן.
אולם הנה אנחנו כאן, שלושים שנה אחרי שאמא נתנה לי חיים.... או יותר נכון נתנה לי מוות.
והנה הנערה גוחנת מעל לאסלה, ומקיאה את וולדה, ואני סולד ממנה ושונא אותה.
כי זה בדיוק מה שאימי עשתה, בזמן שקודמי בתפקיד עמד מעליה וצפה.
זהו גורלינו ... גורלם של מלאכי המוות.

"למה? ללללמה?!" היא מייבבת.
וזעמי רק מתלקח. אגרופיי נלחצים לצידי גופי. לפני שלושים שנה ככה בדיוק אני נולדתי. ככה בדיוק אמא ילדה אותו, הישר מרחמה לתוך הביוב...
"למה?! לפני שבועיים לקחת כדור שרצית שיהרוג את הילד. המזל שיחק לך.... ואת החלטת לשמור עליו..."
היא המשיכה לייבב.
"ומדוע את חושבת שלך, שרצית להרוג את ילדך, להרוג אותו ולהוריד אותו ביחד הצואה והשתן לביוב, מגיע ללדת ולגדל אותו?!"
עתה הוולד צף. כפי שאני צפתי לפני שלושים שנה, כשאימי הקיאה אותי לאסלה ואז הורידה את המים.
ועתה אני זועם. עיניו צורבות ודמעות זורמות על פניי.אני חש אותה תחושת נטישה כשהתעוררתי בביוב .

ובתנועה סוריאליסטית, במעיין סלואו- מושיין מרוח בצבעים בהירים , הוא מוריד את מתג המים. וב-ווש! , בתנועה אחת חלקה, התינוק יורד לתוך הביוב.

אני ואימא יורדים במדרגות לביוב.
אני שונא אותה ,והיא יודעת את זה. אני חושב שבמובן מסוים היא שונאת אותי.
היא שונאת יותר את אבי, מלאך המוות,אשר גם אם אינו אבי הביולוגי,הוא זה שגידל אותי.
והוא גם זה שהרג אותי. הוא זה שהגיש לאימי את הגביע עם הסם, שבגללו היא הקיאה אותי החוצה. אתם מבינים, הסם הוא חומר... מעניין. הוא פועל רק על שאריות של כדור הבוקר שאחרי.
אנו הולכים במדרגות , מקשיבים לשיר הנפלא והמוזר והמרגש של זרימת השפכים, מביטים בגושי הזוהמה והרפש הזורמים.מצאנו כבר כמה גופות, אבל אלו לא היו הגופה שחיפשנו.
ואז מצאנו אותו.
הוא היה דבר קטנטן, ולא הזכיר כלל דמות אדם.
הוא שחה ברפש.
הבטתי באימי, מנסה לנחש כיצד תגיב למראה הגופה שיכלה להיות גופת בנה , כפי שנראתה לפני שלושים שנה ,קצת לפני שהוא שעבד אותה והפך אותה לליצן שלו.
היא חייכה. היא חייכה!
זעמי עולה בי, וברגע זה אני מוכן להרוג אותה , למרות שאני יודע שהריגה זאת תעלה לי בלילה נצחי. אולם במקום זה אני משחרר אותה. אני מכניס את מפתח הכסף הגס למנעול ומשחרר את השרשרת. אני מושך בשרשרת משיכה אחת אחרונה ואלימה במיוחד, ומשלח אותה. היא הולכת.
אני מרים את גופת התינוק ומערסל אותו. דמעותיי זורמות על גופו הקר והקטן.
אני מביא אותו למסתור שלנו.
אם היה גיהינום עליי אדמות , זה היה המקום. המקום הוא מערה טבעית , המהנדסים שלנו טרחו לחבר אותו לביוב.
יש האומרים ששם נולד הראשון מסוגנו , יהווה , מכל הרפש של המין האנושי.
המקום מלא במכולות בשר. מכולות שמגדלות מלאכי מוות. כולן היו פעם נשים , ולמרות שזה נשמע מדע בדיוני,עתה הן לא יותר ממכונות. וזה טוב למדי, משום שהעולם צריך מלאכי מוות, צריך מישהו שייתן צדק פואטי וכואב , צריך מישהו שיסדר קצת את העולם. העולם צריך אלים, גם אם אלים אפלים- לא "THE GOD OF LOVE AND LIFE AND HOPE" , אלא אלים אפלים. כמוני. ועתה אני מצייר סימנים על הילד, והוא קם ונכנס לתוך הרחם החמים, כמה שעות לאחר שהוקע מאחד. אני יוצא והולך לאותו מקום שמלאכי מוות הולכים אליו כשנגמר חלקם בסיפור.

--- שש שנים אחרי—
רוז ישבה מול העריסה ,מנענעת אותה.
היה זה מאוחר, באותו לילה חסר ירח , בדיוק שש שנים אחרי שהקיאה את בנה הבכור.
ועתה היא נענעה את עריסתו של אחיו הקטן, מעדיפה לשכוח על אחיו הגדול ועל איש אפור בשם שפרד שאמר לה מילים כואבות.
ישנו איזשהו מתח באוויר. מתח חשמלי כמעט.
הדלת חורקת מעט, וצל קטן נכנס דרכה, הולך וגדל ככל שהוא מתקרב לאור.
הוא מתגנב לאט לאט לכיוון העריסה...
אתם בוודאי תוהים כיצד האם לא ראתה אותו, אבל לא תבינו , כיוון שלא נכחתם שם, לא ראיתם את ההבעה האפתית והממוסטלת כמעט על עיניה, היה זה כאילו כישוף הוטל עליה ...
ובכן, היא לא ראתה.
לא ראתה את היד המגששת את דרכה בחשכה לתוך העריסה.
לא ראתה את שק הניילון העוטף את פניו הרכים של התינוק היישן.
לא ראתה את היד האפרפרה העוטפת בגסות את פיו של הילד ומחניקה את קולו האחרון- חצי יבבה , חצי צעקה.
לא ראתה את הפטיש אשר צנח על צד ראשה, משלח אותה לתוך אפלה...

היא התעוררה.
היא הרגישה את השוני ברגע הראשון, אולם לא הבינה.
ולכן התרכזה באזיקים על ידיה, ובשלשלת העבה על צווארה.
היא ניסתה לצרוח, אולם כל מה שיצא מגרונה הייתה יבבה מעוררת רחמים.
וזה כנראה היה מאוד משעשע , כיוון שהדמויות צחקקו.
לא היה זדון בצחוקם, אבל היה לעג...
היא הבינה מדוע הם לעגו לה ברגע שהביטה בשבר המראה אשר היה תלוי, מיותם ממסגרת ועקום על צירו, בקיר מולה.
היא ראתה ליצן.
והיא צרחה... או , כמה שהיא צרחה...

שפרד היה מרוצה.
הוא סגר מעגל .
עכשיו היה מי שיתפוס את מקומו.
הוא חשב על כל האי-חיים הנפלאים שהוא ימות עכשיו, אבל מחשבותיו הוסטו, סירבו לפנות לאפיק הנעים שניסה להתרכז בו.
הן פנו לעבר דמות.
קבצנית. קבצנית שעמדה בפינה, משליחה תלבושת כבדה לתוך פח זבל.
תלבושת ליצן.
הוא צרח צרחת זעם שהיה בה לא מעט מאי האונים.
הוא הוציא מוט ברזל מערמת פסולת , והתקרב לעבר הדמות .
ייתכן שהייתם מוצאים מעניין את העובדה שהמוט לא היה שם שעה לפני, אבל אנחנו סוטים מהעיקר... אין זה משנה כלל שדמות חשודה במעיל עור הניחה אותה שם.
אין זה משנה כלל וכלל שהיא זרקה מטבע לזקנה וגיחכה לה.
לא משנה כלל.
הוא התקרב .
הדמות זיהתה אותו, וחייכה.
שריריו נקפצו בתנועה בלתי רצונית כמעט.
הוא הלם בה. ושוב . ושוב ושוב ושוב.
הוא הפסיק רק ברגע שבו גופתה הייתה מתה ללא ספק.

ואין זה משנה, אין זה משנה כלל, שכל הזמן ההוא הוא צעק:" אל תורידי את המים!", בעודו הולם בה והורג אותה.


לסיפור כפי שהופיע בפורום The Dream Place:
http://www.demons.org.il/forum/viewtopic.php?topic=9744&forum=3&0