שעה בין קרטונים


מישל סבח


ערן עמד על במת העץ והושיט ללאקי באסטרד את הספר האחרון מערמת הספרים בקופסת הקרטון החומה למרגלותיו. כך הסתיים אירוע הסיום של כנס ביגור שלוש. "רק עוד דבר אחד", צעק ערן לעשרות הפרצופים שבהו בו מן היציע, המיקרופון כבר מזמן הוכיח את עצמו כלא יעיל עד כאב, "צוות פירוק צריך עזרה". הדי דבריו חזרו אליו מרחבי האולם הריק.

השפעת השיקוי שהוגנב למישל על ידי הפיה כדי לעזור לו לברוח מהכלא החל לפוג, שעה אחת מאוחר מידי. הוא היה חבול ומנומר מסימני חבטות. בזמן הלינץ' הוא נשבע שכשיחזור לגודלו המקורי, יצוד את כל הצרצרים, עד האחרון שבהם ויחסל אותם. הוא חזר לגודלו המקורי, אבל לא יכול היה למחוץ את הצרצרים מכיוון שכבר חצי שעה שהם חובטים בגוש מעולף. הצרצרים הבחינו בשינוי כמובן, "צררר צררר צררר"(בוא נעוף מכאן לפני שהוא יתעורר). מישל היה זרוק על מדרכה ישנה עם בלטות עקומות כאשר גבו נשען על קיר מרכז מסחרי ישן ובין רגליו זווית חדה.

צוות פירוק המצומצם העמיס את כל הציוד מכנס ביגור על משאית, הדבר האחרון שנכנס למשאית היה השלט שמורה לשמור על צבי הים. מכיוון שהיה מלא ציוד ומשאית אחת, היה צורך לעקם את המרחב-זמן כדי להכיל את כל הציוד במשאית הקטנה. לא משהו שמורגן לא יכולה הייתה לעשות. אבל היא הייתה עסוקה כרגע בשיחה אלטרנטיבית.

בעל מכולת יוצא החוצה עם ערמת קרטונים שמסתירה לו הכל. אבל זה בסדר, הוא זורק אותם לאן שהוא תמיד זורק אותם. רק שהפעם מישל יושב שם. ערמת קרטונים נופלת על מישל בלי שהוא מודע אליה בכלל. הם נופלים ממנו ומסתדרים במצב יציב. כעבור מספר דקות איש עסקים מצוחצח חולף במהירות בסביבה, מנסה לא להישיר מבט לעבר המראה העלוב. רוח קלילה מעיפה את כובעו וחושפת קרחת מסנוורת. הכובע נוחת, הפוך, בין רגליו של מישל. כמה נשים מבוגרות מגיעות למקום בדרך למועדון הברידג', אחת מהן מניחה עשר אגורות בתוך הכובע. היא מרגישה טוב עם עצמה. למה בעצם? הזמן עובר ועוד ועוד אנשים משליכים מטבעות לעבר הכובע שמונח בין הרגליים של מישל. אמיר חולף בסביבה בדרכו לעריכת הגיליון הבא של דימון טיימס. הוא מביט במחזה העצוב, "אני מניח שאין מה לדבר על נמרים בנגלים" סינן לעצמו והמשיך בדרכו, לא לפני שזרק גם הוא כמה מטבעות.

"ימינה", אמר ערן. ג'וני סובב את ההגה ימינה והמשאית כמעט נתקעה בעמוד. כמה בדים ומקלות נפלו ממטען המשאית. מי שירצה, לא יתקשה להבחין במסלול המדויק שהמשאית עברה שהרי כל הדרך דברים נופלים החוצה, במיוחד אחרי רמזורים – שם ג'וני נותן גז ללא הבחנה.
- "איך אני בינתיים?" שאל ג'וני.
- "אל תצפה לרשיון נהיגה בקרוב" ענה ערן, "שמאלה".
- "מה זאת אומרת, זה ממש פשוט" השיב ג'וני, "ימינה, שמאלה, גז וברקס, אין פשוט מזה".
- "אני חושש שתצטרך התערבות כירורגית", סיים ערן בזמן פניה חדה שמאלה. השלט של צבי הים, שרוב הנסיעה החזיק חזק ונלחם בסגנון הנהיגה של ג'וני נשבר (מנטאלית) ועף מהמשאית.

מישל פקח באיטיות את עיניו, כל גופו כאב אבל הוא החל להתעורר מעלפונו. שלט עץ גדול קפץ ממשאית חולפת ונחת לו על הראש, מוסיף לו חבורה ומחזיר אותו לעמקי עלפונו. כעת נראה היה כי הוא מעולף ומחזיק שלט "שמור על צבי הים" בין זרועותיו. הומלס עלוב ומרוט עבר מול מישל וכאשר שם לב למצבו, התכופף, לקח את הכובע מלא המטבעות ועמד ללכת. אחרי מבט נוסף במישל שלא הגיב כמובן, הניד ההומלס בראשו והחזיר את הכובע עם המטבעות למקומו כי לכל דבר יש גבול. דקות ספורות לאחר מכן, איש העסקים חזר, מחפש את כובעו. הוא הבחין בכובע בין רגליו של מישל וזיהה אותו כשלו. חיש מיד הרים את הכובע. כאשר שם לב למשקל העודף חייך והזדרז להתחפף משם, כי יש כאלו שאין להם גבול.

- "תגיד ערן", אמר ג'וני, "נראה לך עניין הצבים יתפוס?".
- "שטויות, תמת כנס, לא יותר", השיב ערן, "אתה יודע שרמזור אדום אומר לעצור?"
- "היה רמזור?"

כעת ישב מישל בין כמה קרטונים, מעולף, חבול, נראה כאילו לא אכל שבוע וכל זאת עם שלט "שמור על צבי הים" בין זרועותיו. בחור נחמד עם טי שירט, שורט וסנדלים הגיע למקום בדרכו לישיבה החודשית של האגודה לשימור על צבי הים. כבר חודשים שהאגודה לא מצליחה להפיץ את המסר, לא מצליחה לשמור על צבי הים, אבל עכשיו! עכשיו הוא ראה את הדרך האמיתית לעשות זאת! אם לא במוח אז בכוח!
"כל הכבוד! כך צריך לפעול! זה לא יתכן שיפקירו את צבי הים!" הוא החל לצעוק לעוברים ושבים. "תראו אותו, יושב פה כבר שבוע! בלי אוכל, בלי שתייה, מקריב את עצמו למען צבי הים, למען ישמעו כולם!". הבחור החל להתלהב, מיד הרים טלפון לכל חברי הועד וקרא להם לבוא להפגנה הגדולה. אנשים החלו להתקהל בסביבה, עוד ועוד אנשים החלו להפגין ולצעוק. כמה חברה הביאו גיטרות וניגנו את "שמור שמור שמור על צבי הים" ואת "צריך לשמור על צבי הים". אנשים הביאו פרחים, אוכל שתיה ושמו ליד מישל, שבנקודה זו נחשב למארגן ההפגנה, הגורו, זה שכולם סוגדים לו על הנכונות לצום חודש (כן, מפה לאוזן זה כבר הפך לחודש) ולהעביר את המסר בכזאת חוזקה. חברי הועד כבר הגיעו, הרימו דוכנים, החתימו אנשים על עצומות והחליטו פה אחד להפוך את מישל ליושב ראש האגודה.

ההפגנה הלכה וגדלה, כל פעם שמישל זז טיפה, פרשו את זה בתור חיזוק להפגנה, עוד ועוד מפגינים מערים שכנות הגיעו. לקראת הערב צוותי כתבים הגיעו, גם מהטלוויזיה, גם מהעיתונות וגם מהרדיו. שידרו מהמקום בשידור חי, כל העולם ראה את יושב ראש האגודה שוכב בין הקרטונים עם שלט גדול בידיו, כל העולם ואישתו.

- "איך לעזאזל הוא הצליח לברוח?" אמר שוטר א' לשותפו. אין שום סימני פריצה, הוא היה בתוך התא והתא היה נעול.
- "לא ממש איכפת לי", ענה שותפו, "תעביר ערוץ, יש אלי מקביל".
- "אלי מקביל זה תוכנית של בנות, שתוק ותן לראות כדורגל"
- "מה הבעיה שלך? אתה כבר יודע את התוצאה!"
שוטר א' ושותפו החלו לריב על שלט הטלוויזיה, השלט נפל על הרצפה והעביר לערוץ חדשות עולמי. שוטר א' הביט במסך בעוד שותפו תפס את השלט וחייך בניצחון.
- "זה לא האסיר שברח?" אמרו שניהם באותו זמן.

אחרי הסיקור הנרחב של ציוותי הטלוויזיה החלו להופיע בסביבה פוליטיקאים שבאו להראות תמיכה במטרה ולהציג את עצמם לקראת הבחירות הבאות. חלק מהם אפילו טרחו להצטלם כאשר הם לוחצים את ידו של מישל המעולף. אחד מהם אפילו הביא מגש פיצה לשובתים רעב והם החליטו שהם לא אוכלים כלום עד שמישל אוכל חתיכה. הוא כמובן לא אכל, וכך המשיכה שביתת הרעב.

הכרתו של מישל החלה לשוב אליו, אחרי כמה אנטי מצמוצים, הוא פקח את שני עיניו רק כדי לראות מאות אנשים סביבו, ישובים על הרצפה, מנגנים, שרים, מפגינים, צוותי תקשורת, פוליטיקאים ועוד אנשים מוזרים מחופשים לצבים. "כנראה יש פה איזה חג או משהו" חשב לעצמו, ניסה להתרומם ולא הצליח.

"הו!" צעקו כמה אנשים ופתאום כולם הביטו במישל, מצפים להוראות, הכוונה, אמונה בצדקת הדרך. מישל, לא מודע לסיטואציה, נעזר בשלט כדי להתרומם. הוא היה קצת חלש והחליט לעקור את הקורה הראשית מהשלט כדי שיעזר בה להליכה. הוא שבר את השלט והשליך את שאר החלקים הצידה.

דממת מוות. מאות מפגינים, תומכים בצבי הים וקהל מביטים בתדהמה במעשה הנפשע. אני לא יודע איך זה קרה, אבל תוך שבריר שניה מאות תומכים בצבי הים רתחו ודהרו לכיוון מישל כדי לסגור חשבון. כשיש חמישה צרצרים בגודל אדם הבאים לתקוף אותך, אתה בורח. כשיש מאות אנשים בגודל אדם הבאים לתקוף אותך, אתה מתפלל.

התפילות לא עזרו. מישל חטף כהוגן (כן, אני יודע שאתם אוהבים את זה) ובסוף, אחרי שלמפגינים נמאס כבר, באו השוטרים ולקחו את מישל, בחזרה לכלא כמובן, פלוס שנה או שנתיים על בריחה פלוס ארגון הפגנה לא חוקית.