הנקדימוניקון


זיו (גריסום) קיטרו וחברים


אני כותב את הדברים עכשיו מתוך תקווה שאחרים לא יעשו את הטעויות שאנחנו עשינו ויעברו את הזוועות שעברנו.
אני רועד בעודי כותב שורות אלו באצבעות שותתות דם וגדמים מזוהמים...אלוהים, הדם, הוא בכל מקום, הזוועה...או...הגדמים, השפמים, הם סביבי...חייב להשאר ממוקד, חייב, למען הדורות הבאים, למענכם, למען דלורס...דלורס, תכולת השיער וזהובת העין, דלורס...רגע, מי זו בכלל? לא אני חייב להשאר ממוקד.

הכל התחיל לפני חודשים ספורים, נסענו אני וג'ונסי ברכב המסחרי פתוח הגג שלנו, מקשיבים לקולה הערב של סולנית תמציתאבן כאשר הטלפון צלצל
"פרר פררר פרררר"
"אולי תענה ג'ונסי?"
"הלו?" אמר ג'ונסי
"היי ג'ונסי, מדבר שרלוק, יש לי משהו שאתה חייב לראות" היה זה קולו של שרלוק, מפתיע ככל שזה יהיה, מבטאו הגרמני מאנפף מעל קווי האתר.
"גריסום, שרלוק צריך להראות לנו משהו"
שמח וטוב ליבי ביין חשבתי עד כמה משעשע כל העניין עד שנזכרתי בדבר החארון ששרלוק הראה לנו ימים ספורים קודם לכן ורעד עבר בי "אני לא הולך לראות ת זה שוב, לא משנה כמה הוא ישלם לי" עניתי
ג'ונסי הביט בי ועיניו הפכו מצועפות "די!!! אתה מגעיל" צרחתי עליו" מהצד השני שמעתי את קולו של שרלוק "לא, לא את זה ג'ונסי, תפסיק כבר, זה היה טעות מההתחלה להראות לכם את זה, ולא משנה כמה אתה חושב שזה נפלא כולנו יודעים שהנכות הזו לא תעבור לעולם"
"הייי, אני לא חשבתי על זה" אמר ג'ונסי והחיוך על שפתיו נמתח.
כמובן לא יכולנו לסרב לשרלוק, הוא היה הבכיר שבינינו וכאשר הוא קרא לנו ידענו שעלנו להתייצב, אחרת היינו צריכים לראות דברים אחרים אצלו...
נסענו במורד הרחוב הצר והאפל בו חי שרלוק, אבק הלילה עטף אותנו וגילינו שגג פתוח ברכב מסחרי זה אחד הדברים הטיפשיים ביותר שניתן לעלות על הדעת, במיוחד כשאתה באמצע החורף של לונדון וכולם יודעים ששרלוק גר בחורף בלונדון אז למרות הקיץ נאלצנו להתמודד עם החורף, בלונדון שלמרבה הפלא היתה ממש קרובה לנס ציונה.

"אז שרלוק" צעקתי כשאני חובט בדלתות האבן האדירות של טירתו "למה אנחנו כאן?"
ידיי החלו שותתות דם מהדפיקות הבלתי פוסקות שלי אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.
ג'וסני הביט בי וחבט בפניי בעוצמה שסובבה את ראשי.
התעוררתי על מיטתו של שרלוק, חולצי לא עלי ומכנסי תלויים על השידה.
"ג'ונסי?" קראתי בקול חושש, ממשש את גופי ובודק אם צורב לי במקום מאוד לא נוח.
איש לא ענה אך אש שמעתי קול מלחשש "מה שלומך?" מבועת הבטתי סביב.
איש לא היה שם, הכל היה שקט. ניסיתי להבין מה קורה אבל ידיי כאבו עדיין מההקשות על דלתות האבן.

לפתע מצאתי את עצמי בחדר חשוך וג'ונסי ושרלוק רכנו מעל ספר עתיק.
ניסיתי להבין מה קורה םה והבנתי שמישהו דילג על פרק 2 עד 22 בהם התענתי בסיוט נוראי וחוללתי שינויים נפשיים בדמותי...זה היה נורא, כך סתם לדלג על חצי ספר אבל..נו טוב.
"מה זה?"
"מה זה מה?" שאל שרלוק
"הספר שאתם רוכנים עליו"
"איזה ספר" שאל ג'ונסי
"הא, זה...שאנחנו רוכב..נים עליו" צחקק שרלוק שולף את ידו ממכנסיו של ג'ונסי "זה ספר שמצאתי אצל תימנייה זקנה שמצאה את זה בשוק אצל כמה דתייים חצי נכים"
"אנחנו חיים בעולם של חצאי מידות" ציטט ג'ונסי את חניבעל לקטר
"מה הקשר?" שאלתי
"כן, מה הקשר?" שאל שרלוק וסטר לי, מפספס את ג'ונסי שהתכופף והופיע במקום אחר לחלוטין בחדר, יחד עם פרנק ומקטרת בועות בפה.
"אפשר להסביר לי מה קורה פה?" שאל פרנק
"כן" אמר שרלוק והרים את מכנסיו, מהדק את חגורתו ומהנהן בתודה לג'ונסי שחייך בחמימות מעל בועות הסבון שלו.
"בכל מקרה, חניבעל לקטר. היה בזה הגיון כלשהו, איפשהו, מתישהו"
פרנק חבט לג'ונסי "זה בגלל שלא אמרתם לי מה קורה פה ומאחר ועדין לא אמרתם לי מה קורה פה אז..."
"אוקי, רק אל תתרגז" זעק שרלוק, צופה בג'ונסי האדום מחבטות "זהו ספר עתיק, מצאתי אותו אצל דתי חני תימני שקנה את זה מחצי שוק נכה. זהו ספר עתיק כמו שאמרתי שכתוב בשפה מוזרה מאוד. הדפוס הוא בסביבות שנת אלפיים"
"וואו" אמרנו כולנו בפה אחד (של ג'ונסי)
"כן, בדיוק. אני רוצה להקריא לכם שורה אחת, נסו להבין את זה" הוא רכן מעל הספר והתקין זוג משקפי צבט קטנים על אפו החד, הוא כחכך בגרונו וירק לדלי המתכת בקול מתקתק.
"אני יודה שזה נשמה לחם נורעי אבל זו העמת, בספר הזה אתם תגלו איח הפשר להזמין אלחם קל מיני יצורים מוזרים מאולמות משונים..."
היינו המומים
"זה כתוב בשפה שלהם" מלמל פרנק
"אכן" אמרתי
"יזכור" אמר ג'ונסי
"אז" אמר שרלוק נושף בועות מהמקטרת שלו "אני חושב שאנחנו צריכים לתרגם את הספר ולנסות לזמן את מה שלא יהיה...בו."
כולנו נדמנו. כל השנים הללו חיפשנו כתב יד שיראה לנו את האור, משהו שיוכיח לנו ולאחרים שיש אמת בדברים, שכל התורות הישנות לא טעו.
"בוא נעשה את זה" ירקתי בועות מפי, מנסה להבין מתי המקטרת הגיע אלי
"קדימה" אמר פרנק, משתעל תועוב (בועות שנבלעו ע"י פרנק לאחר שנפלטו מפי)

החודשים הבאים עברו בלמידת הטקסטים הקדומים, בתרגום ובניסיון להבין את כל שנאמר שם. הטקסט דמה עד מאוד לעברית...קלוקלת...מאוד...מאוד...ממש...ממש קלוקלת.
בסופו של דבר הצלחנו והגיע היום בו עמדו במשולש התרת ממדי שצוייר בתוך דפי הספר המצהיבים.
"אנחנו מוכנים" שאל שרלוק, המקטרת המטופשת בפיו.
כולנו הנהנו והתחלנו בזמרור.
בהתחלה כלום לא קרה ואז הכל קרה בבת אחת.
המקטרת הופיעה בפי כולנו (ג'ונסי) והחדר התמלא בועות.
בבוא הרגע כולנו הבנו מה קורה.
הבועות יצרו את המילים "תאילנד"
"היי" אמר ג'ונסי, פיו מלא מים "אני חושב שאני יודע מה זה אומר"
שרלוק חבט בו
"אני יודע מה זה אומר" אמר פרנק וקולו רציני. הוא עלעל בספר נתינה עתיק והראה לנו את התמונה בה הביט
"היי זה ממש מגעיל" אמר שרלוק שדף האמצע של גברים שמחים שנפרש ונפתח מתוך ספר הנתינה "אם כי מושך בצורה מוזרה" המשיך ג'ונסי.
כולנו הטינו את ראשינו בחצי חיוך ופרנק, אדום כולו, קיפל את הדף ומלמל כמה מילים כשהוא מצביע על הבועות שהחלו להסתדר במהירות ויצרו את המילה "בית דניאל".
"זה שם" אמר פרנק.
מה עוד יכולנו לעשות? נכנסו לרכב המסחרי פתוח הגג ונסענו לשם

גדמי פועמים בכאב בעוד אני נזכר בנשיה הנוראית שהייתה כמו מתוך הגיהינום. כאשר הגענו אל המקום צללים אפפוהו וחשנו שהזמן הולך וכלה אך לא ידענו באמת מה קורה שם...
חמושים נכנסו אל ההיכל ואז ידענו, ידענו מה הזוועה אשר הבאנו על העולם.

שולחנות, שולחנות נערמו האחד לצד השני ומעליהם, רוכנים כשהם בוהים בספרים, דפים וקוביות שעוצבו בצורות גיאומטריות מתועבות היו ישויות שלא ניתן היה לתאר אלא כאנושיים אך יחד עם זאת לא כך היה הדבר. הבטנו בהם נהנים מהאווירה שסביב, מהחברותה מבדיחות אישיות, צפינו בהם מחייכים בעונג וצועקים בכאב כאשר...עשו מה שלא עשו, אך מה היה הדבר?
התקרבנו, בניסיון להבין על מה כל המהומה ומה הזוועה אשר התרנו אל תוך העולם. ליבנו קפא כאשר שמענו כיצד באכזריות שיחקו הישויות לא במשחקי מזל כפי שהסקנו מאובפי הקוביות כי אם בחייהם של...בני אדם.
ליבנו פעם בחוזקה וגרוננו יבש. המומים שמענו כיצד הם מובילים בעזרת כוחם המנטלי הכביר בני אדם ודמויי אדם אל תוך חורבות עתיקות, כיצד הם מכריחים אותם להלחם בכל חי אשר נקרה בדרכם, כיצד הם זועקים ומחרחרים בכל פעם שאחד מעבדיהם נפגע, לועגים לשבריריות של בני האדם, לשבריריותנו שלנו.
נמלטנו מן האולם, קולות הצחוק רודפים אותנו ומצאנו את עצמו במרתף.
שם, בחדרים התחתונים עמדו ישויות נוספות, טורים טורים הם עמדו בכדי להגיע אל קופות ומהם לרכוש ספרים מתועבים נוספים שיעניקו להם שליטה אפלה בבריות חסרות אונים נוספות. מאחורי הקופות עמדו אדוני אופל נוספים, חיוכם מלא שיניים מחודדות והם סוחרים בנשמות מבלי למצמץ.

מיללים רצנו לפינות החדר ובכינו על גורלנו המר כשלפתע יצא זאוס מתוך הקיר וכולנו זיהינו דאוס אקס מכינה בהתהוותה.
לא ידענו מה לעשות והוא, באבחה אחת שינה את הדברים והשיב את העולם על כנו.
מצאנו את עצמינו נופשים בהוואי, כל אחד והבלונדינית שלו. שרלוק וג'ונסי נותרו חבוקים רוב הזמן, פרנק ומיס מרפל מצאו את זמן למזמוזים ונישקוקים.

ואני?
אני נפלתי בזמן סקי מים וידי נלכדו במנוע הסירה, הדם היה בכל מקום, גדמי כואבים כעת.
אני כותב את הדברים, כמו שאמרתי, כדי שאתם תלמדו מנסיוני.
הכאב...הטירוף...המסקנה?

הנקדימוניקון, אגב, לא נמצא בדירתנו, הוא אבד ואנו חוששים שהוא נפל לידיים הלא נכונות. לאחרונה נפגשנו שוב, מנסים למצוא פתרון ובטקס עתיק של חיפוש ומציאה עלו בועות נוספות ורשמו את המילים "מצפון פתחת הרעה" ואנו ידענו לאן פנינו מועדות הפעם...