שיחות עם מורגן לה-פיי - שליחות בדלנית

כי טרור מתחיל מהבית
ערן בן-סער


"אז?" שאלה מורגן בנימוס את דגנית, שניסתה להסביר לה למה הכי כדאי לה להשקיע שש מאות ושלושים שקל בקלטת בשם 'מסיבת דם'.
"זו הקלטת הכי לוהטת לתינוקות מגיל שבועיים ועד גיל שנה ושבעה חודשים." אמרה דגנית, "פעם כולם היו קונים את 'בייבי פאמלה אנדרסון' אבל מאז שזה יצא לשוק זה נחטף."
"השם מאד מוכר לי," אמרה מורגן שחיפשה בשעה האחרונה מתנה לתינוק בן חודשיים, "של מי זה?"
"זה הפקה פרטית של קיטרו הפקות, יש בזה את כל הכוכבים הכי גדולים."
"קיטרו? זיו קיטרו?"
דגנית הסתכלה בעטיפת הקלטת, "כן, למה?"
"וזה לא מוגבל מגיל שישים ומעלה?"
"ממש לא, כל הפסיכולוגים אומרים היום שהדרך הכי טובה להכין תינוקות לחיים המודרניים היא להראות להם כמה שיותר אלימות ודם כבר בחודשיי חייהם הראשונים."
מורגן חשבה קצת על מערכת היחסים של הורי התינוק, "זה בסדר, אין לו חסך בנושא."
"אז אולי אני יכולה לעניין אותך במובייל החדש שלנו?" שאלה דגנית שעדיין קיוותה לעשות את היומית שלה על מורגן.
"מה הקטע שלו?"
"הוא משמיע מוזיקת רוק כבד גותית ובו זמנית מסתובבים מעל התינוק מפלצות מפלסטיק שסוגרות ופותחות ללא הרף פה מלא שיניים."
מורגן עיקמה את האף והחלה לחשוב שאולי זו היתה טעות לחפש מתנה לתינוק במישור קיום כה אפלולי, בעיקר בחנות שקוראים לה 'ילדותי הפסיכופאתית'.

בינתיים, במישור הקיום שבאגוצנטריות מוגזמת אנו נוטים לקרוא לו 'שלנו' או אפילו 'הראשי', ישבה שירי בבית קפה והאכילה את התינוק האמור. התינוק, שבינתיים נקרא לו 'הראשון, משולל שעות השינה, מחולל הפליטה הדביקה, יוצר האימה הצהבהבה ומפיץ הגאזים הנפיצים הקרוי, כאשר יש לו עניינים במישור קיום זה, בשם ים או היב"ס', ינק מהבקבוק במבט חשדני במיוחד והבהיר לכל מי שהביט בו שהוא לא מבסוט מאף אחד מבני האדם שהוא פגש עד כה ושכל העניין נראה לו לגמרי לא בסדר מלכתחילה. אני אכלתי טוסט ודיברתי בטלפון עם אבי.
"את שומעת שירי, לאבי חסר רק טחול ושלפוחית שתן כדי להשלים את אוסף האיברים הפנימיים שלו." אמרתי.
"יופי, יש את זה בסגול?" אמרה שירי שעוד היתה תקועה בשיחה הקודמת שלי עם חברות שלה.
"אה... אבי, מה הצבע של טחול?" שאלתי.
"טרי או מיושן?" שאל אבי מהצד השני של הקו.
"מה יותר טעים?"
"מיושן, בפיתה עם הרבה סחוג." אמר אבי מניסיון.
"תעשה לי בפעם הבאה שאני מבקר."
"דיברת עם אמיר?" שאל אבי.
"כמה שפחות, אני מנסה לדבר איתו רק כשאני צריך להשתמש באוטו שלו כדי לאסוף ארגזים."
"זה עובד?"
"לא." עניתי בצער, "הוא תמיד מתרץ עם שטויות כמו מבחנים ולימודים."
"נו, טוב, בכל מקרה תמסור ד"ש למורגן, אני הולך לנתח מישהו מספסל הלימודים."

"אבי מרגיש טוב." דיווחתי לשירי שבינתיים סיימה להאכיל את יורש הבן-סערות וניסתה לגרום לו לגהק. היורש מצידו הביט בעוברים והשבים במבט שהבהיר שברגע שהוא ישלוט בידיו הוא מתכוון להפנות לכולם את האצבע האמצעית של יד ימין שלו.
שירי פתחה את פיה, כנראה כדי לברר אם יש את זה בבז', אך ברעם סגול בהיר הופיעה מורגן ליד השולחן.
"היי." היא אמרה, התישבה, וטילפרטה מלצר מבולבל אל השולחן שלנו, "אני רוצה קפה קר עם מים חמים בצד." היא אמרה.
"איך הגעתי לפה? זה בכלל לא המשמרת שלי!"
"בחור צעיר," אמרתי למלצר שנראה לי ינוקא בן עשרים ומשהו, "את הטיפ כבר הפסדת בחוצפה שלך, עכשיו תביא לה את הקפה שלה ואת הפיצוי שלי תיכף ומייד אחרת אני אדבר עם מנהל הסניף שלך."
"אה..."
"עכשיו!" שאגנו עליו יחד מורגן, שירי ואנוכי.
המלצר רץ אל המטבח בפאניקה קלה.
"זה היה כיף, מה נשמע?" שאלתי.
"כרגיל, קניתי לים משהו."
"מה?" שאלה שירי.
מורגן הסתובבה הצידה ונראתה מבולבלת לרגע, "שניה התיק שלי..." היא אמרה ושלחה יד לאוויר. בערך, חצי מהיד שלה נעלמה כאילו היא נכנסה לתוך כיס שקוף באוויר, משם היא שלפה תיק שחור עם ציור של סכו"ם עליו.
"תיק מגניב, מאיפה?" שאלתי.
"השדים מהכיור ניצחו את הג'וקים הענקיים ממתחת למיטה והם עשו חגיגה ענקית וקנו לכולם מתנות." אמרה מורגן.
"לא ידעתי שהם היו במלחמה."
"הא? לא. בסטלרס, טיפש."

מורגן שלפה מהתיק שלה משהו חי. זה היה גליל חום באורך של, בערך, עשרים סנטימטר, עם יותר מדי רגליים, שיניים ומחושים. הוא היה קשור ברצועה.
שירי בהתה ביצור שנחר כמה פעמים ואכל את הצלחת עם שאריות העוגה, "מה זה?" היא שאלה.
"אני לא בטוחה, קניתי אותו בחנות קטנה בזמביה, הם אמרו שהוא יחיד במינו."
שירי ואני בהינו ביצור הקטן שהחל לכרסם את ציפוי הפורמייקה של השולחן.
"אה... כמה הוא עלה?" שאלתי.
"האמת היא שהם נתנו לי אותו בחינם כי הייתי הלקוחה המאה שלהם או משהו."
"מה הוא אוכל חוץ מחרסינה ופורמייקה?" שאלה שירי בדאגה.
"כתוב לי כאן," מורגן הוציאה ספר הוראות קטן ורפרפה בו, "הנה – הוא אוכל גם פלסטיק, ברזל ונשמות."
"כמו זיו." הערתי.
"אני לא בטוחה שאני רוצה שים יתקרב לזה." אמרה אישתי בדאגה, "הוא נורא קטן והוא עלול לגרום לו נזק רציני."
"אל תדאגי," אמרה מורגן, "שאלתי אותם – הם אמרו שהוא אוהב תינוקות."
"אני חוששת ליצור, לא לים."
"זה גור או יצור בוגר?" שאלתי בעניין.
מורגן רפרפה שוב בחוברת, "כנראה תינוק כי כתוב כאן שהוא מגיע לאורך של שני קילומטר."
בהיתי ביצור רב השיניים שלעס בהנאה מרובה את המזלג שלי, "אם לא הרגליים הייתי מנחש שזה עקלתון."

"בבקשה," חזר המלצר שלנו, "קפה קר ומים חמים ועוגת שוקולד חמה לפיצוי."
החלפתי מבט עם אישתי לוודא שהפיצוי מקובל עליה.
"תודה, רוצה את זה בתור טיפ?" אמרתי והצבעתי.
"איזה מותק!" אמר המלצר ושלח יד כדי ללטף את היצור.
היצור השמיע נהמה פתאומית, פער פה שהיה גדול בערך פי שלוש מגודל גופו, ונגס.
"אההההה!" צעק המלצר.
"אוי, תרגע," אמרה מורגן, "הוא אכל לך את הטבעת לא את היד."
"זו הטבעת מחברה שלי! היא תהרוג אותי! מה אני יעשה! מה אני יע..."
מורגן הפסיקה את המלצר ההיסטרי בנקישת אצבע.
"מה עם חברה שלו?" הערתי.
"צודק," אמרה מורגן, נקשה באצבע והוסיפה פלפליה למלחיה.
בינתיים מכסח הבקבוקים גיהק בקול רם ושירי העבירה אותו לעגלה שלו. המכסח הביט כמה רגעים למעלה, שקל את צעדיו הבאים, והחליט לישון על זה לפני שהוא מתחייב להחלטות הרות גורל כמו האם לעשות עכשיו או לחכות עד שנהיה באוטו ואז קשה יותר להחליף לו.

"מה עושים היום?" שאלה שירי.
"האמת היא שקיבלתי את זה בדואר." אמרה מורגן והראתה לנו מכתב.
קראנו אותו בעיון, פעמיים. זה לא היה ארוך, היו בו שתי שורות:
"החנות של זיו, חמש וחצי בערב,
לבוש פרובוקטיבי חובה."
"מה יש לזיו בראש עכשיו?" שאלתי מכיוון שעדיין היו לי צלקות נפשיות מאירוע הפתיחה (לא הייתי באירוע הפתיחה ועדיין זה השפיע עלי, עד כדי כך הוא היה אינטנסיבי).
"זה לא מזיו." אמרה שירי.
"מאיפה לך?"
"אני העורכת הלשונית, זוכר? זיו לא יכול לקבוע פגישה עם מורגן בפחות משלושה עמודים לכל חלק מסדרה בת שש מאמרים."
הסכמתי עם הנקודה.
"רוצים לבוא איתי?" שאלה מורגן.
"כן!" אמרתי, "אני אוהב להתלבש בלבוש פרובוקטיבי!"
מורגן הביטה בשירי במבט תוהה.
"הוא חושב שללכת עם ג'ינס קרוע וחולצה עם שרוולים קרועים זה פרובוקטיבי." הסבירה אישתי שלמדה על בשרה שאני ילד של שנות השמונים.

להגיע לחנות של זיו לקח שתי נקישות אצבע של מורגן וקללה עסיסית אחת.
"כשאני אמצא את מי ששם לו מרחב לא ליניארי סביב החנות אני אגדל לו כוורת צרעות בנחיריים." אמרה מורגן (זו, אגב, לא הקללה העסיסית. הקללה העסיסית כוונה אל הזרגיפן שאיכלס את המרחב המדובר).
"ערן, שירי, מורגן!" אמר זיו בהפתעה, הוא בדיוק סיים למכור לבחורה סמוקה שהביטה בו במבט מעורפל בובת פיה בגובה מטר במחיר מציאה של אלף וחמש מאות שקל.
"זה קל! נראה אותך יודע מי זה מי!" אתגרתי את שותפי לדברי שדונות.
"מה אתם עושים כאן?" הוא שאל. "זה לא אני כתבתי." הוא הוסיף לאחר ששירי הראתה לו את הפתק.
"אולי ניר?" הצעתי להפיל את האשם על הקיטרו הבא בסדר הירושה.
"הייתי יודע אם זה היה ניר, הוא שלוחה שלי ואני יודע כל מה שהוא עושה."
"בכל מקרה זה כבר חמש ועשרים, אני יכולה להשתמש בחדר האחורי שלך?" שאלה מורגן.
"בטח, אבל למה?"
"לבוש פרובוקטיבי, זוכר?"
"כן," אמרתי, "כדאי שתנעל את החנות."

לאחר שמורגן פרשה לחדר האחורי ושירי הניחה את המלחיה לה היא היתה נשואה ליד הקופה היא התישבה על הכורסה עם אלוף השינה על הידיים ואת היצור המוזר קשרה ברצועה לארון הספרים.
"מה אתה עושה?" היא שאלה את זיו שהחל לעבוד בקדחתנות ברגע שמורגן נעלמה.
זיו הראה לה שלט קטן מניאון ורוד שהוא הכין בינתיים, היה כתוב עליו 'מכשפה בלבוש מינימאלי – רק בקיטרו ורק היום!'
"מה את אומרת?" הוא שאל.
"שכדאי שניר יבוא אחרת החנות תשאר ללא מוכר עוד כמה דקות."
זיו משך בכתפיו והכין במהירות עוד שישה עותקים של השלט, פיזר אותם ברחבי הקניון וסגר עם האיש שמקריא את הפרסומות במערכת הכריזה להודיע על האירוע כל חמש דקות. הוא חזר והתיישב בתמימות מאחורי הדלפק בשעה ששני לקוחות נכנסו לחנות. הזמן שעבר מהרגע שמורגן הפכה אותי למלחיה ועד עכשיו : שלוש דקות ועשרים וארבע שניות. זיו טוב מאד בליצור שלטים מניאון.

הלקוחות, בחורה מחוטבת ובחור שמנמן, עמדו בהיסוס ליד דלת החנות.
"אתם ביחד?" שאל זיו את הלקוחות.
"לעולם לא!" אמרה הבחורה נחרצות, הבחור משך בכתפיו. שניהם לבשו מעילים ארוכים באמצע הקיץ וכובעים בסגנון שנות השלושים הסתירו את פניהם. לפתע הבחור צעד צעד קדימה ודיבר אל המדפים של זיו.
"הלב שלי פעם בחוזקה, ידעתי שבעוד מספר דקות אאלץ לחשוף את תוכניתי וקיוויתי שכולנו נצא מזה בשלום. חוץ מזה הסנדוויץ' שאכלתי בבוקר לא התעכל טוב והיתה לי צרבת איומה."
"מרתק," אמר זיו, "בדרך כלל אנשים אומרים דברים כמו 'איזה פיות מגניבות' או 'מה זה המחיר הזה?'"
היצור, שטכנית אני מניח שניתן לכנות אותו חיית המחמד הראשונה של הצאצא שלי, יבב פתאום, זינק קדימה, קרע את הרצועה שלו והתנפל על הבחור המוזר.
"לפתע הופתעתי על ידי גורם בלתי צפוי!" זעק הבחור שנאבק בכל כוחו לסלק את העקלתון הגמדי ממנו, "האם טמנו לי פח?"
ברעש, שמזכיר מאד את הרעש שאני עושה כשאני שואב איטריית ספגטי בודדת מהצלחת את התהום הנצחית הקרויה קיבתי, שאב היצור לאיטו את מעיל הגשם של הבחור.
"האימה!" הוא זעק.
"ג'וני?" שאלה שירי שזיהתה לבסוף את הבחור, "מה זה הפילם נואר הזה?"
"אז מי את?" שאל זיו את הבחורה.
"טוב, אבל ג'וני גרר אותי לכאן לבושה ככה כי הוא אמר שיש כאן תחרות והזוכה מקבלת פרס מהחנות שלך." אמרה הבחורה והסירה את המעיל שלה. היצור של ים התנפל ואכל גם אותו.
"איה? מה הקטע?" שאל זיו, "איזה פרס? איזה תחרות?"
"ולמה את לבושה ככה כשיש ילדים באיזור?" אמרה שירי.
"הוא רק תינוק." אמרה איה.
"אני מדברת על אילו שבחוץ." אמרה שירי והצביעה.
מחוץ לחלון החנות של זיו נאספו להם עשרות נערים מהקניון, כנראה בעקבות השלטים שלו, ששרקו ועודדו את איה.
"היא לא נראית כמו מכשפה!" צעק אחד מהם.
"אבל לא איכפת לנו!" צעק אחר.
"ג'וני?" שאלה איה בקול מאיים את ג'וני שהיה שרוע על הרצפה ועדיין דיבר בקריינות רקע.

דלת החדר האחורי נפתחה ומורגן יצאה החוצה.
הנערים בחוץ שעד כה עשו רעש השתתקו לפתע.
"טוב, היא בהחלט מכשפה." אמר אחד מהם.
"עדיין לא איכפת לנו!" אמר הבחור הנלהב ממקודם.
מורגן נקשה באצבעותיה, "הנה, עכשיו יש לך עוד המון פסלונים לחנות." היא אמרה לזיו.
"קול!" אמר זיו, רץ החוצה והחל להדביק להם מדבקות מחיר.
"no way! אתה רוצה שאני אתחרה בה? במה?" שאלה איה את ג'וני.
"זה הכל היה קטע שלו?" מורגן פנתה לג'וני, "לא דיברנו על זה?"
"אבל, אבל, בסך הכל חשבתי שאם אני אפגיש את שתיכן יחד, בלבוש כזה, אז אולי... ביחד... אתן יודעות..."
מורגן ואיה סגרו על ג'וני בצעדי טורף.
"אמא..." אמר ג'וני.
היצור הקטן אכל בינתיים את אבני הקריסטלים של זיו.