Puppetland – מאת ג


איוב קרן


ברצוני לסקור משחק לא ידוע יחסית, שלדעתי מהווה אבן דרך בהתפתחות משחקי התפקידים. שם המשחק הוא puppetland, "ארץ-הבובות". המשחק נכתב על ידי ג'ון טיינז, הידוע יותר בתור הכותב של "צבאות לא-ידועים" (Unknown Armies) וכותב-עוזר של Delta Green. המשחק פורסם בשנת 1999 על ידי חברת Hogshead Publishing. המשחק באורך 20 עמודים, ולא נדרש יותר מכך על מנת להכיר אותו.

אני אציג את המשחק בקצרה, אולם בכך אעשה עוול למשחק עצמו, שכתוב בצורה מרתקת ומלאת אבחנות. לא אוכל להציגו במלואו כראוי, ואני ממליץ בחום להשיגו ולקרוא אותו.

במשחק זה אתה משחק (ואנחנו עוד נחזור לעניין ה"משחק") בובה. כל אחד הוא בובה בארץ הבובות. ארץ הבובות נשלטת על ידי פאנץ' הורג-היוצר (או באנגלית: Punch the Maker-Killer). היוצר יצר את העולם (עולם הבובות), מעלה את השמש ובכך היה מתחיל יום, ומוריד אותה למען הירח לעת ערב. הוא שכן במרכז ארץ הבובות בארמון ענק אשר מתוכו רק ראשו היה מבצבץ החוצה (גודל הבובה במשחק נע בין סנטימטרים בודדים לכ 20). הוא אהב לשחק עם בובות שונות, ליצור חדשות ולתקן את אלו שנפגעו. הוא תמיד דאג למלא את אגם החלב-ועוגיות-השוקולד בחלב ובעוגיות שוקולד. העולם היה נעים וכיפי כאשר הוא היה קיים.
אולם לילה אחד פאנץ' נכנס לביתו של היוצר, שם במרתף, הוא גילה דלת ענקית, אשר דרכה היה היוצר מכניס את ראשו. הדלת לא הייתה סגורה, הוא עבר דרכה, והרג את היוצר בשנתו! לאחר מכן הוא פשט את עורו וממנו הכין שבע בובות רצחניות. שבע הבובות משרתות את פאנץ' ודואגות שהכל יתנהל בארץ הבובות כפי שפאנץ' רוצה.
פאנץ' הפך את ביתו של היוצר למבצרו. ממנו הוא שולט בשלטון אימים על כל ארץ הבובות. הבובות מביאות לו חלב ועוגיות מהאגם, תופרות לו בגדים ורוקדות לפניו. מי שממאן לעשות כרצונו הוא הורג. יד ימינו הוא צבא מפצחי האגוזים אשר נע בכל ארץ הבובות ומפקח על כל הבובות כדי שיעשו כפי שאומרים להם. שבעת הבובות המיוחדות הן כוח המבצעים המיוחדים ונשלחות לגלות בובות שמנסות למרוד וכדומה.
בובות רבות ניסו למרוד בפאנץ' וסופן היה נורא. רק בובה אחת מחזיקה זמן רב והיא ג'ודי, מי שהייתה חברתו של פאנץ'. מספרים שיש לה כפר קטן מאחורי אגם החלב והעוגיות ורק אצלה אפשר למצוא מקום חופשי בכל ארץ הבובות.

גיבורי המשחק (השחקנים) הם בובות שיוצאות כנגד שלטון האימים של פאנץ'. ישנן ארבעה סוגי בובות: בובת חוטים (שעל פי החוקים היא גדולה, חזקה ואיטית), בובת אצבע, בובת יד ובובת נייר. כל בובה יש לצייר על דף, שמחולק ל 16 חלקי פאזל. בובה אינה יכולה למות סתם כך, ואם אוכלים אותה, מפרקים אותה, מרוצצים את ראשה, פורמים את חוטיה, שורפים את גופה, או כל אחת מהאפשרויות שפאנץ' אוהב, הרי היא מופיעה שלמה בפגישה הבאה. אולם, יש לצבוע אחד מחלקי הפאזל בשחור. כאשר לא יישארו עוד חלקים בפאזל – הבובה לא תחזור עוד לעולם!

הדבר המבריק באמת במשחק הוא צורת המשחק. יש לשחק את המשחק כאילו הוא אגדה. כלומר, בעוד שבמשחק רגיל אנו נחווה משהו הדומה לשיחה הבאה:
מנחה: אתם עומדים מול דלת שחורה גדולה. מה אתם עושים?
מוריס מחסל העכבישים: אני מצמיד את ראשי לדלת ומנסה להקשיב. אני שומע משהו?
מנחה: רעש מוזר, כמו של... הממ... עכבישים!
מוריס: אני פורץ את הדלת, מה אני רואה?
מנחה: שניה (מגלגל קוביות), הדלת נפתחת בחריקה נוראית, אתה רואה את אשה מלכותית, שערה לבן נקי ומבטנה מבצבצות שמונה רגליים!
מוריס: אני תוקף!

הרי שבמשחק הזה יש לספר את הסיטואציה המתרחשת כאילו היא אגדה, או פרק בסיפור אגדות. גם המנחה וגם השחקנים מחויבים לדבר בגוף שלישי, וללא התייחסות לרמת המספר/שחקן, הכל מובהר תוך כדי סיפור אגדה לשומע אלמוני. מה שקרה למעלה יהיה כך בארץ הבובות:
מנחה: הבובות האמיצות נמלטו מטורף העוגיות והן עומדות מול דלת שחורה וגדולה. הן תוהות מה לעשות עתה?
מוריס מחסל העכבישים: חשבה וחשבה הבובה מוריס, ובסוף החליטה להאזין למה שקורה בצידה השני של הדלת. הלכה והצמידה אוזנה לדלת על מנת להקשיב למתרחש!
מנחה: הקשיבה והקשיבה, עד שלפתע שמעה את קולותיהם המצקצקים של עכבישים.
מוריס: מיד ניסתה הבובה לפרוץ את הדלת.
מנחה: ניסתה והצליחה! מצדה השני של הדלת ראתה הבובה אישה מלכותית, שערה צחור כשלג ומבטנה מבצבצות שמונה רגליים!
מוריס: הבובה הבינה מייד שמדובר במלכת העכבישים. הוציאה הבובה את המחט החד ותקפה את המלכה!

כפי שניתן לראות, הסגנון הוא כמו סיפור של אגדה לילד מתוך ספר. המשחק צריך להיות כזה, שאם נקליט אותו, אזי ניתן יהיה להשמיע אותו לילד לפני שהוא הולך לישון (אך כמובן שלא נעשה את זה כיוון שזה יגרום לו סיוטים נוראיים וטראומה לשארית חייו).

שימו לב שכל מיני בעיות ניתנות לפתרון מתוך תשומת לב. לדוגמא, מוריס שרצה לפרוץ לחדר לא ידע אם הוא יכול או לא. במקרה מעין זה תוהה הבובה לעצמה, והמנחה משיב אם זה הצליח או לא בגוף הסיפור עצמו. למעשה אין במשחק אוף-פליי (off play), כלומר זמן בו השחקנים והמנחה מדברים על הדמויות ועל מה שקורה, אלא רק זמן משחק.

חוקי המשחק מאד מינימליסטיים ותיאוריים (אין קוביות), אבל ישנם שלושה כללים שאסור לעבור עליהם במשחק. והם:
1. שעה היא זהב, אבל היא לא שעה – חוק זה אומר למעשה שמשחקים שעה בדיוק. לא דקה יותר ולא דקה פחות. הבובות הן יצורים קסומים והן יכולות לפעול לשעה אחת בדיוק (הבובות מודעות לכך – אולם זאת כבר יש לקרוא בספרון המשחק עצמו). אחרי שעה המשחק מסתיים! כן, המשחק עצמו הוא קצר מאד, אבל מאד אינטנסיבי ומלא. ברור שבשעה יכול לעבור זמן רב בתוך המשחק (נניח, הבובות מקיפות את כל הארץ שבע פעמים על מנת להפיל את הבניין של היוצר).
2. מה שאתה אומר זה מה שאתה אומר – אין אוף-פליי. אם שחקן חייב להגיד משהו אוף-פליי, הוא צריך לקום להגיע למנחה וללחוש זאת על אוזנו!
3. הסיפור נוצר בעת הסיפור ומסופר למי שאינו כאן – החוק מסביר שיש לספר את הסיפור כאגדה ולא כסיפור משחק קלאסי (ראה דוגמא למעלה).

ישנו עוד מידע רב בספרון המשחק, אולם אני מאמין שהעברתי את רוח הדברים.


מה כה מבריק במשחק הזה, עד שבעיניי ובעיני אחרים הוא מהווה אבן דרך?

ראשית, צורת הסיפור.
יש כאן שבירה של המסגרת הקלאסית בנוגע לאופן בו יש לשחק. במקום שכל שחקן יאמר את שהוא עושה והמנחה ישב וינהל את העניינים, הרי שכולם מספרים אגדה ביחד. הדבר יוצר צורת התייחסות שונה של השחקנים אל המשחק, ובסוף נוצרת יצירה בדרך חדשה. יצירה שהיא סיפורית במידה שלא נראתה עד כה בספרות משחקי התפקידים.

שנית, המינימאליות של המשחק.
ב 20 עמודים מצליח טיינס להעביר עולם קסום אך אכזרי, לעטוף את הזוועות של העולם הבוגר בילדותיות, לתת חוקים כיצד לשחק בצורה חדשה וקסומה, ולתת חוקים שמדגימים את העולם הילדותי במלוא קסמו. ישנם משחקים אשר נאלצים לעשות זאת בספרים שלמים, טיינס לעומת זאת נותן את כל הנדרש על מנת שכל מנחה יוכל לפתח את המשחק למקומות שהוא רוצה – ואז טיינס עוצר. הוא סומך על המנחה שידע לספר סיפור אגדה – כי כל מנחה היה ילד ויודע מהו סיפור כזה.

מכאן עולה הנקודה השלישית – המשחק עצמו, על כל הקסם והילדותיות שבו, עוסק בתמות בוגרות ונוראיות. רצח אב, יחס בין אנשים, מה מותר ומה אסור. דיקטטורה ותוצאותיה. כאשר אתה משחק בובה אתה מרגיש שוב כמו ילד (או חיקוי בוגר לילדותיות). אתה יכול לעמוד מול זוועות נוראיות ולהגיד "זה ממש לא יפה!", כאשר אוכלים לך את החבר מול העיניים (האם ציינתי שאסור לקלל במשחק הזה? בובות לא מקללות. מותר להגיד "פוי" במקרים קיצוניים!). הדבר הזה מאפשר להתעסק בתכנים הבוגרים בצורה ומזווית חדשה. ניתן לבחון בעיות אלו ולהגיע לתוצאות חדשות. כמובן שבינתיים אפשר לגלות עוד קצת על עולם הילדות וכיצד ילדים רואים את העולם.

אז במה משחק זה מהווה קפיצת דרך?

דיונים רבים בתחום משחקי התפקידים עוסקים ביחס בין האין-פליי לאוף-פליי. זהו המשחק הראשון שמתמודד עם הבעיה על ידי כך שכל המשחק מתנהל באין-פליי, כולל היחסים בין המנחה לשחקן.

קפיצת נוספת הנובעת מכך – שבירת הדיסטנס ומערכת היחסים והתפקידים הקלאסיים במשחק. המנחה כמו גם השחקן יוצרים את הסיפור ביחד. השחקן מספר מה הדמות שלו עושה אבל למען זה הוא מספר מה קורה בעולם והמנחה בזמן שמספר מה קורה בעולם מספר מה קורה לדמות. מערכות היחסים מתמזגות זו לזו.

על הרקע הזה אפשר להתמודד עם בעיות רציניות דרך שימוש בעולם חדש – עולמו של הילד. זה אומנם כבר נעשה במשחקים כמו פחדים קטנים (little fears), אולם שם הניסיון הוא להיות ילד, בעוד שכאן הנסיון הוא לספר סיפור לילד – שבראיה של אדם בוגר זה כנראה קל יותר – כי הרי אנו מספרים אגדות לילדים כל הזמן, אולי זה לאחינו הקטן ואולי למי ששומרים עליו ללילה. אנו קוראים ספרי אגדות, ובהתאמה קל להתחבר לסיפורת של האגדות. כל מה שצריך זה לקחת את כל אחד מספרי הילדים, לקרוא ולשחק בצורה דומה. זה משהו שבא אתנו מהילדות ונשאר אתנו בבגרות. אולם ההסתכלות על עולם דיקטטורי בראיה ילדותית/אגדתית משנה את זווית ראייתנו והבנתנו על הבעיות הקיימות בעולמנו.

לפרטים, תהיות ושאלות ניתן לפנות אלי ב jobu523@hotmail.com

קרן איוב