המיתולוגיה המצרית – חלק ד


אביעד רוזנבוים


בני האדם לא מהווים אובייקט מרכזי במיתוס המצרי. למעשה, ישנו רק מס' מועט של סיפורים מיתיים אשר כוללים נגיעה כלשהי למצרים הקדמונים עצמם, אך המיתוס עצמו לא נבדל כלל וכלל מהחברה המצרית, על היבטיה השונים. המיתוס בנה את תפיסתם ונקודת מבטם לגבי החיים ובמס' מקרים אף התווה באופן ממשי את דרך חייהם.

אחת מן הדוגמאות השכיחות ביותר לכך הנה דוגמתו של אל השמש המצרי. למשך תקופת זמן ארוכה למדי נחשב אתון, אל השמש, (יש לציין כי הוא מייצג את השמש עצמה או גלגל החמה, בניגוד לרע שנחשב לאל השמש בלבד) כאל הראשי ואף לזמן קצר נעשה במצרים ניסיון להשליט אמונה באל יחיד, בו. הדבר נעשה בשנים 1375 עד 1350 לפנה"ס ע"י פרעה אמנחותפ הרביעי, שתואר לרוב כחולה נפש סהרורי, שבמסגרת התהליך הנ"ל החרים את האלים האחרים, סגר את מקדשיהם, הדיח את כוהניהם ואף העז למחוק את שמות אותם האלים מעל לכל הפסלים והמצבות. הוא גם שינה את שמו לאחתנון, שמשמעו "ישר בעיניי אתון" בכדי למצוא חן בעיניו. אותו אקט רק מעיד על חשיבות האלוהות בעיניי המצרים ועל נכונותם לעשותה כל למענם. אקט קיצוני שכזה היה עלול להוביל לפגיעה חברתית או פיזית בו, ואף על פי כן הוא הסכים להסתכן למען האלוהות בה האמין בכל לבו. המצרים הקדמונים ארגנו את עולמם לפי הופעת הבורא ומעשיו, שהתבטאו במחזור היום יומי של השמש ואלה. לפי אמונתם, מדי בוקר, עם שחר, נולד אל השמש לאלת השמיים, חתחור. עם בוא הצהרים הוא מגיע לבגרות וברדת הערב הוא מזדקן. בלילה עצמו הוא נכנס לעולם התחתון, בו הוא שוהה במשך הלילה. עם היום הבא הוא פוצח מחדש באותו המחזור בדיוק. כמו כן, המצרים הקדמונים מציינים את התחדשותה של בריאת העולם בכל יום, בכל חודש, בכל שנה ובתחילת שלטונו של כל מלך חדש. הדבר נובע מחששם כי הקוסמוס עלול להישמד בכל פעם, מעט בדומה לחרדת הנטישה האנושית והמוכרת. עקב כך נכתבו חיבורים רבים אשר מספרים את עלילותיו של אל השמש בעולם התחתון וחלקם אף מנסים להבטיח שסדר יומו לא ישתבש בכדי שהעולם המוכר והאהוב ימשיך להתקיים כסדרו.

אך לא רק בכך התבטא הקשר בין האלים לאדם. המצרים הקדמונים ערכו טקסים ופולחנים יום יומיים לכבוד אליהם, אשר ביטאו לרוב את קיומם של צרכים וחושים אנושיים בהם, בעיניי רוחם של המצרים. בבוקרו של יום, היו הם מעירים את האלים משנתם באמצעות שירת מקהלה ומזמורי פולחן. לאחר מכן, היו נכנסים אל מקדשו של האל ומסירים מעל פסל את מלבושי הלילה שלו, רוחצים אותו ומלבישים אותו בבגדים שיועדו לשעות היום. כמו כן, הוגשו לו מזון ומשקה. לאחר כל אותן ההכנות היה האל מוכן ומזומן לקבלת מבקרים ולמילוי שאר חובותיו הקבועות. כמובן שהאל לא פנה ישירות למבקריו, אלא דרך כוהניו בלבד, אשר תשובותיו והתנהגותו של האל שיקפו את רצון הכוהנים, אשר יכלו לטעון כי הם מפרשים את דבריו המקודשים. במשך היום עצמו נהוג היה להגיש לאל עוד מס' מנות מזון ובתומו, להשכיבו לישון. אותה שיגרה קבועה הופרה מדי פעם בחגיגות פולחניות מיוחדות. אחדות מהן היו קצרות וסמליות בלבד, אשר כללו רק הבאת מנחה מיוחדת או תהלוכה שהתרחשה במקדש עצמו. חגיגות אחרות כללו אקטים מורכבים יותר, כגון מסעות השיט של האל אמון שכללו אף ביקור של הפסל במקדשים אחרים. כמו כן, נערכו תהלוכות לאלים שונים לאורך הנילוס או בין המקדשים השונים. תהלוכות שכאלה נערכו בד"כ בימי חג והן נחשבו להזדמנות מיוחדת למשתתפיהן לחזות בפסלי אליהם ולהריע להם. רבים ניצלו אתה הזדמנות, במיוחד אנשים אשר חיו במרחקים נכבדים מאתרי הסגידה השונים. אותו קהל נאמד באחת התהלוכות בכמות של שבע מאות אלף איש, כמות נכבדה לכל הדעות. את כל אותם הטקסים ערך הכוהן, המלך עצמו. בכל ציורי הקיר אשר במקדשים העתיקים מופיע פרעה כמביא הקורבנות, אך, למעשה, עשו זאת שליחיו בכדי לא להטריח את המלך הנערץ בזוטות שכאלה. עבודת הקודש המדוברת הייתה תחילה תפקידם של המכובדים המקומיים, אשר מולא על ידם ע"פ תורנות קבועה מראש. תקופה מאורחת יותר, עבר התפקיד לכוהנים מקצועיים, אשר המרכזי שבהם, הכוהן הגדול של אמון או של אל בכיר אחר, שימש גם כממלא מקומו של פרעה בפולחן במקרה שמעמד המלך התערער.

אך הפרעונים לא שימשו רק ככוהנים אלא גם כסוג של אלוהות. לרוב, לא זכו הפרעונים לתחום שליטה ספציפי, כאלים הרגילים (למשל, אנוביס שימש כאל המתים), אך הם כונו בפי העם "האל הטוב". אלוהותם, כמובן, הייתה מוגבלת עקב היותם בני תמותה כמו כל בן אנוש סטנדרטי. גם פסליהם של פרעונים מסוימים הוצבו במקדשים, בכדי שיוכלו לערוך להם טקסים ופולחנים שונים, כיאה וכיאות לאל. אגב, העובדה שהפרעה שימש גם כאל וגם ככוהן, משרתו של האל, מעידה על מעין סתירה פנימית בדת המצרית או לפחות על מעמדו הנמוך במיוחד של הפרעה בתור אל, דבר שלא מתיישב עם שאר העדויות לגבי אופי אלוהותו. הפרעונים נחשבו כהתגלמותו של אל השמיים ושל מצרים התחתונה, הורוס, וכבניו של רע, אל השמש. כמו כן, על הפרעונים גוננו האלות ודג'ת ונת'בת, ששלטו במצרים העילית והתחתית. כל פרעה אף אימץ לו תואר מיוחד, אשר תפקידו היה להביע את הדרך בה הוא מגלם את אל השמש. דוגמא לכך כבר הוזכרה במקרהו של אמנחותפ הרביעי, שכונה אחנתון ("ישר בעיניי אתון"), אך במקרה הנ"ל שמו דווקא ייוחד, ולא לרע כמקובל עקב רצונו להפכו לאל היחיד. הפרעה אף יכול היה להחליט כי הנו צאצאה של אלוהות חשובה אחרת, אך לרוב הדבר נתפס כהפחתה במעמדו האלוהי, הן באופן כללי והן לעומת אותה אלוהות ספציפית שהולידתו, כביכול. בד"כ לא נחשבו הפרעונים לאלוהויות ישירות, בפני עצמן, אך במקרים ספציפיים, כגון מקרהו של אמנחותפ השלישי, שתואר כמקריב מנחה לדמותו האלוהית, הדבר אכן היה. מלכים פרעונים אחרים עלו לדרגת אל לאחר מותם, בשל פועלם היוצא דופן בעת חייהם. דוגמא לכך הנה סנוסרת השלישי, שהיא מצביא דגול ובעלם שם אשר הרחיב את גבולה הדרומי של מצרים הרחק למעמקי נוביה, אזור מדברי המצוי בצפון סודן של ימינו, במאה ה 19 לפנה"ס, ועל כן נחשב לאלוהות מקומית באזור הגבול הנ"ל. אך לא רק פרעונים התעלו למעמדו של אל, אלא גם אנשים אחרים יוצאי דופן, אשר הצטיינו בפועלם במידה ניכרת. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הנה של אמחותפ. אמחותפ היה שרו של פרעה צ'וסר (המכונה גם דג'סר בגרסאות מסוימות), אשר שימש גם כרופא ואדריכל ידוע, בשנת 2680 לפנה"ס לערך. הוא כתב מחקרים רפואיים רבים ואף נחשב כמתכנן ובונה הפירמידה הראשונה. על שום כך זכה הוא להימנות עם האלים המשניים ונחשב לבעל כוחות ריפוי פנומנליים. לפי מסורת המצרים הקדמונים, הוא היה בנו של האל פתח, אל המוות, האל הבורא ואל הפריון, מזיווגו עם בת אדם. בכתובת של כוהני ח'נום, האל הקדמוני של מצרים העליונה ויוצר האלים, האדם והמים, מן המאה השנייה לפנה"ס אף מסופר מיתוס לגביו, שהעיד על העצמת שמו עם השנים. באותה הכתובת מסופר כי הצליח להביא את הנילוס לגאות והציל את מצרים משבע שנים תמימות של חרפת רעב (סיפור המזכיר במידת מה את סיפורו של יוסיף התנכי ושל חלום פרעה, אך זהו כבר נושא לכתבה אחרת).

אך לא בכך מתמצה הקשר בין הישויות הקדושות לבין הארצי והרגיל. אף בע"ח זכו לתפקיד מרכזי בדת המצרית. המנהגים ובע"ח המקודשים היו שונים ממקום למקום ואף עברו עליהם שינויים במרוצת הזמן. בתקופות מסוימות קידשו סוג מסוים של בע"ח, ואו אז היו חונטים את אותן החיות וקוברים אותן בהמוניהם, כמו למשל תנינים, בבונים, כלבים והחתולים המפורסמים. בזנים אחרים דווקא רק בע"ח ספציפי נחשב לקדוש ולהתגלמות האל עלי אדמות. בכמה מקומות ספציפיים במצרים היה ידוע המנהג לבחור בפר ספציפי, כנראה בפר חזק ובולט במיוחד, אשר פוטם והוכנס למקדש ואחרי מותו היו חונטים את גופתו וקוברים אותה בטקס מרשים.

ובכן, כאן תמה לה סדרת הכתבות. בטוחני שהצלחתי להעביר לכם אך מעט מהמיתוס העשיר והמפואר הזה, אך עליכם לזכור כי כל מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן.