ננסק שער המוות


ערן אבירם


האגדות מספרות על העידן הקדום בו העולם היה אחד, ולא ארבעה. אומרים כי שלושת הגזעים חיו בשלום אחד עם השני, מקדמים את הקסם ואת המדע בתרבות מאוחדת ופורחת. מעל הגזעים עמדו שני צבאות האלים, ששלטו בהם וכיוונו את דרכם. בין הצבאות התנהלו ויכוחים רבים אודות הדרך הנכונה להנהיג את העולם, ויכוחים שהובילו לקרב הגדול והבלתי נמנע. הסארטן, החזקים שבאלים, פיצלו את העולם בקול רעש גדול והשליכו את יריביהם הפיטרין אל תוך המבוך האכזרי, שם יתחנכו וילמדו מהי דרך הישר. במקום בו היה עולם אחד היו עכשיו ארבעה עולמות, פועלים בהרמוניה אחד עם השני ומאפשרים חיים ושגשוג לשלושת הגזעים הפשוטים... אך דבר מה נורא התרחש. הסארטן נעלמו והשאירו מאחוריהם את הגזעים כלואים בעולמותיהם הסגורים - הסדר הקוסמי התערער ועידן אפל ירד על האנושות.


(שער) המוות




"אתה יודע מה מפריע לי?" שאלה סטייסי בהרהור.
ננסק היה פרוס על פני הקרקע הקשה, אבריו פשוקים ופניו קבורים בתוך בור קטן. אבן החן האדומה הגדולה ניצבה על גבו ודיברה בטון מרוחק.
"הרבה פעמים זה נגמר בפיצוץ." המשיכה סטייסי לאחר שהבינה שננסק לא במצב בו הוא יכול לענות. "המסתכל מהצד עוד יחשוב שמדובר בדאוס-אקס-מכינה, טריק ספרותי שמשתמשים בו כשנתקעים."
תנועה קלה באצבעו של ננסק העידה שהוא חזר להכרתו.
"אתה יודע איך זה, כאילו הכותב אומר לעצמו 'ארממ, אני לא יודע איך להמשיך מכאן את העלילה, בואו פשוט נפוצץ את כולם'. מפריע לי שיחשבו שזהו המצב, כי זה לא."
"לא מה?" מלמל ננסק, מנער את ראשו באיטיות. הוא החל לקום, סטייסי מתגלגלת מגבו ונוחתת על הרצפה.
"אין מה לעשות, דברים מתפוצצים הרבה," המשיכה סטייסי כאילו כלום, "ככה זה אמור להיות. הפיצוץ בסופו של עולם-"
"הגיע סוף העולם?" קפץ ננסק על רגליו.
"לא, לא, אתה לא מקשיב." גערה סטייסי.
"על מה, לעזאזל, אתם, מדברים?" שאל טאאר.
ננסק וסטייסי הפנו את מבטם באיטיות אל עבר האשא'מן. השתרר שקט קצר.
"אההה..." אמר ננסק בטון מרוחק. "גם הם כאן."
"כנראה שהפיצוץ שאב אותם איתנו." הרהרה סטייסי.
ננסק עמד על גבי קרקע דמוית סלע קשה ומחוררת באופן מוזר, במרכזה של קרחת יער בה העצים נראו כאילו היו עשויים מקריסטל כחלחל בהיר. הקרחת נפתחה באחד מצדדיה, אליו הקרקע הסלעית המשיכה מספר מטרים ונעצרה בפתאומיות, כמו בקצהו העליון של צוק.
לא רחוק מננסק הייתה שרועה דמותה של איאר, מעולפת בבירור, עדיין לבושה בגלימות השלג הלבנות העבות ובצעיף החום. מעבר לה שכב טאאר, גם הוא לבוש בביגוד חם, מתרומם באיטיות ואוחז בראשו. משהו בו נראה שונה.
"הי טאאר, ברוך הבא לעולם הבא." גיחך ננסק, מרוצה מחוש ההומור החד שלו. "תגיד," קרא לעברו הגובלין, מצביע, "מה הקטע עם הציורים?"
"איזה ציורים?" שאל טאאר, מביט בגובלין בחשד.
"אולי תפסיקו לצעוק, אנשים מנסים לישון." מלמלה איאר, מתרוממת אף היא באיטיות.
"תסתכל על עצמך." אמר ננסק, מצביע לעברו של טאאר שוב.
טאאר הביט בכפות ידיו, שהיו מכוסות ציורים סימטריים. הוא הזדרז להוריד את אפודתו העבה (גם התחיל להיות לו חם), וגילה כי כל גופו היה מעוטר ברשת ציורים מסועפים, בצורות רוניות מסתוריות וחסרות פשר.
"אה!" צעק טאאר, מביט על עצמו.
איאר איבקה את בגדיה באיטיות, למרות שהאדמה הסלעית לא היתה מאובקת, והביטה בטאאר במבט מלא תיעוב. "'אה'? צעקת 'אה'? אף אחד לא באמת צועק-..."
"מה קרה לי?" צעק טאאר. הוא ניסה לשפשף את עורו, אך הקעקועים, איזה פלא, נשארו במקומם.
"סטייסי?" שאל ננסק, מנער את אבן החן האדומה בברוטאליות. "הסבר?"
"הם עברו מערכה." אמרה סטייסי בנועם.
"כלומר?"
"עברתי מה?" שאל טאאר.
"לי לא קרה כלום!" הכריזה איאר בניצחון, שולחת מבט מתנשא אל עבר האשא'מן.
סטייסי עברה לטון הדידקטי והתחילה להסביר. "כשננסק ואני עוברים בין מימדים, אנחנו עושים זאת בדרך כלל דרך שערים טרנסנדנטליים כחולים."
"אתם עוברים בין מימדים?" שאלה איאר בסקרנות.
"תפסיקי להפריע." גערה בה סטייסי. "הפעם, בגלל שגברת 'אני איי-סדאי' כאן החליטה לתעל דרכי אנרגיה, המעבר היה בפיצוץ מציאות מיידי וללא כיול מוקדם. המשמעות היא שלרגע אחד עצם תבנית המציאות שלכם התערערה (של ננסק נשמרה כי אני שומרת עליו; אני כזאת מגניבה). בניסיון להתאחד מחדש ננעלו התבניות שלכם על המציאות המקומית, זאת של המימד אליו נכנסנו. הפסקתם להיות מה שהייתם לפני כן, והפכתם להיות 'מתאימים' יותר לעולם הנוכחי. תיאורטית, הייתם אמורים לאבד כל סממן של העצמיות שלכם ולהשתנות לחלוטין, אבל מאחר שהייתם קרובים אלי הושפעתם רק חלקית."
"את קוראת לזה חלקית?" שאל טאאר, מצביע על עצמו.
"אני לא מצליחה להיפתח אל המעיין." יללה איאר בייאוש.
"מרגיזים אתם." רטנה סטייסי. "תגידו תודה ששמרתם על הזיכרונות והאישיות שלכם."
"לא היינו אמורים לשמור עליהם?" שאל טאאר.
"לא." ציינה סטייסי. "ללא הגנה, הייתם הופכים להיות תושבים של העולם הזה כאילו גרתם בו כל חייכם, חלק אינטגראלי מהמציאות. אז תגידו תודה!"
היה שקט קצר, בזמן שאיאר ניסתה בכוח להיפתח את המעיין, וטאאר חזר לנסות לגרד את הרונות.
"נו?" אמרה סטייסי בקוצר רוח. "עד מתי אני אחכה?"
טאאר ואיאר החליפו מבטים לרגע קצר, ולאחר מכן הפנו את ראשם אל עבר ננסק וסטייסי. "תודה סטייסי." מלמלו השניים, בשקט.
"אז מה אנחנו?" שאל טאאר. "מה קרה לנו?"
"אני צריכה לבדוק איפה נחתנו כדי שאוכל להגיד בבירור." אמרה סטייסי. "ננסק, תביט מעבר לקצה הצוק שם."
כמו גובלין ממושמע, ניגש ננסק אל קצה הצוק והביט מטה...
...אל עבר האבדון המוחלט וחסר הקצה של התהום הגדולה ביותר שראה מעולם.
"אלים!" צווח ננסק, וזינק לאחור עם כזאת התרגשות שנחת מטר וחצי מאחור.
"כן, מה שחשבתי." אמרה סטייסי.
"זה קצה העולם!" אמר ננסק, נרגש. "זה הסוף של האדמה! הפתח אל הגיהינום! המעבר אל-"
"בסך הכל קצה האי." אמרה סטייסי. "אנחנו על אי מרחף, בעולם אריאנוס."
אבן החן פנתה אל שני בני האדם הנבוכים. היא לא עשתה שום תנועה של ממש, אך כולם הרגישו זאת איכשהו.
"המעבר המימדי 'זיהה' שאתם אנשים שאוחזים בכוח, ולכן שינה אתכם למקביל המתאים ביותר באיזור החדש. עד כמה שאני יכולה להבחין, את עכשיו סארטן ואתה פיטרין. זה אומר שאתם מסוגלים לטוות מבני רונות שמשפיעים על ההסתברות המקומית בצורה קסומה."
"אני טובה בלטוות זרמים." אמרה איאר, מרוצה.
"אה, השיטה כאן שונה מזו שאת מכירה." אמרה סטייסי. "למשל, כדי ליצור תבניות רונות, הסארטן (הגזע שלך, כן?) צריכים -לרקוד ולשיר-."
איאר וטאאר בהו באבן החן למספר רגעים.
"אני צריכה..." התחילה איאר, ונקטעה על ידי צחוקו המתגלגל של טאאר.
איאר פנתה להביט בו בזעם, בעיניה מבט ברור של 'אני במקומך הייתי מאוד נזהרת'.
טאאר נרגע כשהבחין בהבעתה. "אני מצטער," אמר, מנגב את הדמעות מעיניו ומנסה לשמור על הבעה ישרה.
איאר פנתה לסטייסי. "אני... ארממ, לא יודעת לרקוד." מלמלה. "אז איך אני עושה את זה?"
"אל דאגה." אמרה סטייסי. "זה יבוא לך באופן טבעי."
איאר הנהנה, ולקחה מספר צעדים אחורה. היא שלחה מבט מהיר לעברו של טאאר, שהצליח לחייך אליה בנעימות. "תזהר." ציוותה הסארטן, מנפנפת לעברו של טאאר אצבע מאיימת. טטאר הרים את ידיו במחווה הגנתית, ונשען על העץ הקריסטלי הקרוב, מביט בה. איאר עצמה את עיניה, והתנשמה עמוקות.
"את מתכוונת להתחיל מתישהו?" שאלה סטייסי.
"ששש." סיננה איאר. היא לקחה נשימה עמוקה נוספת, והרימה את ידה הימנית. רגלה השמאלית נעה בחצי מעגל בתנועה חלקה, מלווה בהנפה קשתית של היד המורמת. איאר פקחה את עיניה, מכופפת את ברך שמאל וקדה קלות בדרכה לבצע סיבוב שלם במקומה עם ידיה פרושות לצדדים.
צחוקו ההיסטרי של טאאר קטע את ריכוזה באחת. היא נעמדה מיד, פנתה אליו ושלחה לעברו מבט מלא תיעוב ורשע.
"נהדר!" קרא טאאר, מגחך בקול. "לא ראיתי כזאת הצגה מאז הליצן בחגיגת האביב של וויטברידג'! תגידי, את בטוחה שאת יודעת להבדיל בין רגליים לידיים? כי יש זן של קוף איאלי שרוקד יותר טוב מ-"
"חתיכת-!" צווחה איאר, והניפה לעברו את שתי ידיה בתנועה מהירה וגמישה להפליא.
כוח בלתי נראה חבט בכיוונו הכללי של טאאר, ועץ הקריסטל שמאחוריו התפוצץ לרסיסים.
"יפה!" שיבחה סטייסי.
"אין לי מושג מה עשיתי." אמרה איאר, מביטה בידיה בתמהון.
"מהלך סארטני גאה." אמרה סטייסי. "ברוכה הבאה למערכה של שארית חייך."

* * *

כשהם התעוררו, גילתה הקבוצה שהם שוכבים בתוך תא כלא קטן.
"לאבד את ההכרה פעמיים באותו יום לא יכול להיות טוב לגוף, נכון?" שאל איאר, אוחזת בראשה הכואב ומתרוממת לישיבה.
"אני דווקא מוצא את זה מרענן." אמר ננסק, נאנק ומתחיל לחפש אינסטינקטיבית אחר סטייסי.
"מה קרה? מה קרה?" שאלה איאר בזעם, נעמדת מיד, ואז הוסיפה "מה קרה? מה אנחנו עושים כאן?"
"אנחנו בתוך תא כלא." אמר ננסק, מחטט בכיסיו. "הדבר האחרון שאני זוכר זה את סטייסי מנסחת משפט מתחכם, כרגיל. אני מניח שהרדימו אותנו וחטפו אותנו."
טאאר הביט בגובלין בעניין.
איאר ניגשה אל מוטות הברזל שהיוו את אחד מקירות התא, הקירות האחרים היו עשויים אבן עתיקה ממקור לא ברור, והקרינו את תחושת הקור של צינוק עמוק. מאחורי מוטות הברזל נמשך מסדרון הרחק אל תוך החשיכה, מקור האור היחידי הוא לפיד הקבוע בקיר הימני, מחוץ לתא הכלא. "אני דורשת שומר!" צעקה איאר, מנערת את מוטות הברזל. האאי-סדאי ניסתה להעביר את ראשה בין שני מוטות, וכמעט הצליחה. "שומר!"
"כמה פרימיטיבי." אמר טאאר, נוחר בזלזול. הוא נע בין הצלליות שהטיל הלפיד. "יש לך כוחות קסם כבירים, וכל שאת יכולה לחשוב עליו הוא לקרוא לשומר."
"שומר!! אני לא סובלת אותו! אני דורשת לעבור לתא אחר!"
ננסק ניגש אל איאר ובעט בה בהפגנתיות. הבחורה הצעירה צווחה בהפתעה והסתובבה אל הגובלין, ידיה שלוחות בזווית מאיימת.
"מה אתה חושב ש-"
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל ננסק בהבעה רצינית באופן לא ברור. "אני לא יודע איזה אימונים מעבירים אתכן במגדל הצהוב שלך,"
"לבן!"
"אבל בבירור הם אינם כוללים הגיון בסיסי והישרדות למתחילים. תשמעי ילדה,"
"אני לא ילדה!"
"אנחנו צריכים לקבוע כללים. דבר ראשון, אני לא מוצא את סטייסי ולכן כנראה לקחו אותה. זה אומר שאני עכשיו המפקד, ואת מקשיבה לי."
"לקחו את אבן החן! איך הרשית-"
"דבר שני, סתמי כבר ת'פה אישה, למען האלים! על כל דבר את חייבת להעיר! כולם חייבים לשמוע כל דיעה שלך! והכל בצעקות!"
"....עכשיו אתה צועק..." מלמלה איאר, אך המסר נקלט בבירור.
"אני מקווה שהמסר נקלט בבירור." אמר ננסק.
"אמרת שלקחו את סטייסי?" ניגש אליהם טאאר, רוכן ליד ננסק. המבט על פניו היה להוט להפתיע. "מה הם יכולים לעשות איתה?"
"כלום." אמר ננסק בחיוך מתחכם, ידיו על מותניו. "בלי נושא האבן שיפעיל אותה, אבן החן לא שווה יותר מחלוק נהר."
"ואתה נושא האבן?" שאל טאאר בקול מלחשש.
"בהחלט." המשיך ננסק, מרוצה מעצמו עד מאוד. "ואשאר כזה עד שאמות."
"ומה יקרה כשתמות...?"
"אהה.... אני מתאר לעצמי שהיא תצטרך למצוא נושא אבן חדש!"
"זה כל שהייתי צריך לדעת." אמר טאאר בטון מוזר, ולקח מספר צעדים לאחור.
"מה?..." התחיל ננסק, הבעת פניו משתנה באיטיות.
מבין הצללים שבהמשך המסדרון שמחוץ לתא צצו לפתע שלוש דמויות לבושות בשריונות עור מעוטרים. הראשונה מביניהן החזיקה בידה רובה קשת כבד, והשתיים האחרות אחזו בחרבותיהן בצורה מאיימת. כשנכנס האיש למעגל האור של הלפיד התגלו בפתאומיות אוזני האלף החדות מצידי פניו. האלף הביט בננסק במבט מלא שנאה, והרים לעברו את רובה הקשת.
"להתראות, יצור." סינן האלף, ולחץ על ההדק.
עוצמתו של הקליע היתה גדולה כל כך עד שננסק הוטח לרצפה שמאחוריו, הדם מחזהו ניתז בחצי קשת אדומה.
איאר הביטה בו בתדהמה, בזמן שידיו נעות בעוויתות בלתי נשלטות, ודם ממלא את פיו. היא רכנה ליד הגובלין, מנסה למצוא דבר מה לעשות אך מזהה בבירור שאפסו הסיכויים.
איאר פנתה אל טאאר הנחבא אל הצללים. "מה עשית?!" קראה אליו בכעס ופחד, אחיזתה מתהדקת על גופו המשתתק של ננסק. בחושך, מאחור, זהרו עיניו של טאאר בבוהק אדום, ופיו התעקל בחיוך.
"ננסק!" נשמעה קריאה חנוקה ממתוך בגדיו של האלף המחזיק ברובה הקשת. הוא שלח את ידו אל מתחת לשריונו והוציא מאחד מכיסיו את סטייסי, מחזיק אותה בבירור בתוך מעגל האור.
"הביטי, יצירה עתיקה." ליחשש טאאר מירכתי התא. "נושא האבן שלך איננו עוד."
"מה?" התחילה סטייסי, מתאפסת על עצמה. "מה?"
"ננסק, דבר אלי." ניענעה איאר את גופו של הגובלין, הזולג דם, אך עיניו היו כבויות.
"מה?" קראה סטייסי, נזעקת.
"קחו אותם." הכריז האלף הראשי, ופנה ללכת.
"מה!?" נשמעה צעקתה של סטייסי מכפתו של האלף המתרחק. "ננסק... מת?"