חברי המסדר האפל


ברוכי מלביץ


חברי המסדר האפל התכנסו שוב באולם החשוך, הנוכחים התיישבו במקום הראשון שמצאו ונדמו מיד.
מנהיגי המחלקות עמדו על הבמה, מוכנים להרצות על כל אחת מהחטיבות המובחרות של המסדר הנוראי.
ההרצאה הייתה נוראית, ובעיקרה דיברה על להכריח את כולם לעשות מעשים טובים, על מנת לקבל את הפרס הגדול מכולם- תעודת הבגרות.
אחת אחר השנייה עלו המרצות לפודיום ודיברו על כמה חשוב המקצוע שלהן, וכל זה בקול מלא ארס. הקול של פקידת הקבלה בגיהינום.
עד מהרה למדנו את המושג שהעביר צמרמורת בצווארו של כל תלמיד בשנה הקרובה. הם קראו לזה… "מחוייבות אישית".
אבל אנחנו, אנחנו היינו רנגיידס…


הבגרויות הן הסיוט הכי גדול של כל תלמיד שמגיע לתיכון. עד שהוא ממש מגיע לתיכון, ומבין שהבגרות היא רק מבחן גדול. אבל אי אפשר לקבל תעודת בגרות סתם ככה. כדי לקבל תעודת בגרות מוכרחים לעשות 60 שעות של שירות לקהילה.
אני לא מתנגד לרעיון, אני חושב שזה טוב מאוד לעזור לקהילה. אבל לעזור לקהילה רק בגלל שזה ייתן לי תעודת בגרות? נראה לי קצת מוגזם.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר כאן. בכתבה הזאת הייתי רוצה להציע רעיון לכל אותם שחקנים שמגיעים לתיכון ושומעים על מחוייבות אישית.
ובכך מתחיל הסיפור שלי:

בסוף היסודי (כיתה ה' או ו') התחלתי רשמית את הקריירה שלי במשחקי תפקידים בחוג באחד המתנ"סים במושבה חביבה בשם רמת השרון.
הגעתי לפגישה הראשונה קטן ומפוחד. העובדה שאחרי מספר דקות הגיע בחור שרירי ומגודל (שבזמנו הערכתי כגבוה ממני ב… 3 מטרים), עם קעקוע על הזרוע שעונה לשם עירא לא תרמה במיוחד. אבל עד מהרה נסחפתי אחרי המשחק. למרות הדף הגדול ההוא שכלל מילים לא ידועות כמו: תלד"0, דרג"ש, גלגול הצלה וכו'…

משחקי תפקידים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי מאותו רגע, אבל זה סיפור אחר לגמרי. ולמרות שהצטרפתי מאז למספר קבוצות של חברים, ועזבתי את החוג בשלב מסויים, תמיד קסם לי הרעיון של להנחות חוג בבית ספר, או במתנ"ס.

ואכן, כשיצאתי מההרצאה על המחוייבות האישית חשבתי על הרעיון שהתגלה כמוצלח- להנחות חוג למשחקי תפקידים בחינם באחד המתנ"סים ברמת השרון.

הצעתי את זה למספר חברים שלי, גם הם שחקנים, והתלהבנו מהרעיון. החלטנו לפעול.

אבל איך לא, כשמתעסקים עם בתי ספר ומתנ"סים חייבת להיות בירוקרטיה. בחלק מהמתנ"סים כבר היה חוג, בחלק מבתי הספר לא רצו חוג שכזה, וזה בכלל די מוזר שבאים שני נערים למתנ"ס ומבקשים להנחות חוג (מה שגרם לי ולחבר שלי לעמוד מחוץ למתנ"ס במשך שעה ולשקול בדיוק את הניסוח הנכון, מה שלא מנע מהאיש הנחמד בקבלה להגיד לנו "לא, אין לנו מה לעשות אתכם" ולהתעקש שנצא החוצה).

בשלב זה היינו חצי מיואשים. ידענו שהרעיון יכול להצליח. במיוחד בגלל מספר שחקני התפקידים הגדול ברמת השרון, רובם ללא קבוצה (שחקני אר די אנד די למיניהם, כל שחקן אר די אנד די מנוסה מכיר את הרמת שרונים).

אז מה עושים כשצריך עזרה בבירוקרטיה? מביאים את הנשק האולטימטיבי של כל ישראלי- הפרוטקציות.

חבר שלי, נקרא לו צח (או המפקד העליון של הגזע האנושי לצורך העניין) נבחר לייצג את הכיתה שלנו במועצת תלמידים מספר חודשים לפני כן. ההזדמנות המושלמת. תמיכת התלמידים.
התמיכה ברעיון הייתה גדולה. לא היו בכלל מתנגדים והרוב הגדול הצביע בעד. חוג משחקי תפקידים של תלמידי בית ספר, עם תלמידי בית ספר, ובשביל תלמידי בית ספר.
וסה"כ מדובר על שעתיים נוספת ביום שנקבע מראש, ובשום תוספת שכר.

עם התמיכה של מועצת התלמידים צעדנו לתוך משרד הרכזת של השכבה. אחרי שהתחלנו להסביר מעט (ואו שהיא ממש התלהבה מהרעיון או שהיא ממש התעייפה מההסבר) היא החליטה שנציג את העניין בפני המנהל בעצמו (שעד עכשיו שואל אותנו בקשר למשחקי תפקידים פעם בכמה זמן) בישיבת ההנהלה של החברה הגבוהה של בית הספר.
מחנכות, רכזות, סגניות, יועצות, ולבסוף אנחנו, יוצאים ונכנסים מחדרו של המנהל של בית הספר התיכון.

ניגשנו למשרד שלו עם כל החומר מאורגן, כמו שני עורכי דין צעירים. עם ספרים, מסמכים, קוביות וכל מה שצריך.
הושטנו לו הסברים על מהם משחקי תפקידים הן מדימונס והן מאתר העמותה (לינקים בסוף הכתבה) ואף הלווינו לו כשני ספרים שיוכל לעיין בהם.
בנוסף לכך הסברנו בעל פה על כמה שהתחביב מפתח את החשיבה, את אוצר המילים, צורת ההתבטאות וכיוצא בזאת.
אפילו לא שאלו אותנו אם זה לא שטניזם.

החלטת המנהל ניתנה: פיילוט קצר של כ10 שעות משחק יורץ במהלך מספר שבועות בבית הספר. אני וצח התנדבנו לעניין. כמו כן המנהל הזכיר שנקבל חדר כרצוננו בשעות מתאימות, ואת כל הציוד שיידרש לנו (ספוגים, כלי כתיבה, ואם נצטרך להשתמש במכונת הצילום גם הפריבילגיה הזאת תינתן).

וכך, הרצנו משחק. הקבוצה הראשונית הייתה עצומה. 8 אנשים ששיחקו בפיילוט, וזה היה עוד לפני שפרסמנו את זה. עוד אנשים חיכו בתור לסוף הפיילוט.

התכנית הייתה הצלחה גדולה. ואכן קמו שתי קבוצות של משחקי תפקידים בבית הספר בלבד, וזה בתור שירות לקהילה. קהילת שחקני התפקידים כמובן.

ולכן, אני מציע לכל מי שצריך לעשות מחויבות אישית, ולכל מי שסתם רוצה להפיץ את התחביב לנסות. עם תעמולה קצת יותר אינטנסיבית (לתלות כרזות, לעבור בכיתות וכו'…) זה יכול להצליח בכל מקום. וזה שווה את זה. זה כיף לכולם.

מקווה שהשארתי אתכם עם רעיון אחד יותר…

לינקים:
אבי סבג מסביר על מה הם משחקי תפקידים:
www.demons.org.il/what.html
המסמך של העמותה העונה על השאלה "מהם משחקי תפקידים?" (מאת יוסי גורביץ)
www.roleplay.org.il
(ללכת ל: חומר קריאה, "מהם משחקי תפקידים")