שיחות עם מורגן לה-פיי - אם תרצו , אין זו אגדה


ערן בן-סער


הערת הכתב – פרק זה של "שיחות עם מורגן לה-פיי" לא נכתב על ידי, לפחות עדיין לא. קיבלתי אותו במייל שנשלח אלי בתאריך 21.10.2022 מאמיר איתן. אני יכול רק להניח שאיפשהו איזה שרת לינוקס התבלבל בשנה, שלח את זה לעצמו 20 שנה אחורה ומשם זה נותב אלי. אני באמת מאמין בזה, סמכו עלי, אני מנהל רשתות, זה קורה כל יום.

"אוקי," אמר אבי, "מי היה אחראי לזה?"
'זה' עמד על השולחן ולעס גבעולי דשא.
ארבעת האחיות הסתכלו בשקט על התקרה.
"יש לי את כל היום!" הבהיר אבי.
"ניסינו רק..." התחילה הבכורה.
"אין ניסינו!" התפרץ אבי, "שמים מלכודת כדי לתפוס שפנים לארוחת ערב, לא כדי לשמור חיות מחמד."
"כן המפקד-דוקטור אבי." ענו ארבעת האחיות.
"יופי. מי רוצה לשחוט אותו?"
"חייבים?" שאלה האחות הקטנה, "כבר הכנו סלט לארוחת ערב."
"לא! רשמו אותכם לקורס ההישרדות בטבע של אבי סבג בדיוק בשביל דברים כאלו."
"אמא רשמה אותנו כי רצתה להיות לבד עם אבא." אמרה אחת האחיות.
"שפנים. הורגים, מבלשים, אוכלים." סיכם אבי את עניין השפן.
"בבקשה..." התחננו ארבעת האחיות בקול אחיד ודק.
"נו, טוב." אמר אבי ביאוש, "זה לא יכול להיות יותר גרוע מהמניקור שעשינו בצוהריים במקום לבנות רפסודה."

"איפה אבי?" שאלה שירי בלחש.
"לא יודע, איכפת לך?" שאלתי.
"ממש לא, כל עוד הוא לקח את הילדים איתו."
"ברור לך שהוא לא ידבר איתנו אח"כ?" ביררתי את הנקודה הרגישה.
"אמרת את זה גם אחרי שביקנו ממורגן להצמיח לו שיער."
"היי, לכמה שעות היתה לו אחלה בלורית."
"כן," ענתה שירי, "ואחר כך לכמה ימים היה לבלורית אחלה אבי."
"לא משנה, במורגן טיפלת?"

"תן לי להבין!" אמרה מורגן בקול רם על הבחור שמילא לה דלק, "שמתי לי דקל לא נכון ועכשיו אני תקועה כאן?"
"אני ממש מצטער," אמר הבחור שעל דש חולצתו היה כתוב 'גבי, תחנת פובוס, מאדים', "אבל על מכסה הדלק של החללית שלך היה כתוב איזוטופ 17, אז זה מה ששמתי."
"ומה רע בזיאוטופ הזה?"
"איזוטופ, איזוטופ 17." תיקן גבי, "שום דבר, אבל החללית שלך אמורה לעבוד על איזוטופ 15, ועכשיו המחולל הקוואנטי שלך סתום לגמרי."
פניה של מורגן אורו, "למה לא אמרת שזה קוואנטי? אתה יכול לתקן?"
"אני יכול לקרוא לגרר, יש לדוד שלי מוסך למטה."
"למטה?" שאלה מורגן, "אתה מתכוון על מאדים?"
"כן." ענה גבי.
"לא מתקרבת לשם, אני שונאת את המאדימים."
"גיברת, המאדימים זה סתם סיפורי ילדים, אין חיים על מאדים חוץ מהמושבה."
"זה מה שאתה חושב, תנסה פעם לשרוק במשרוקית לכלבים בקיץ, הם יתנפלו עליך כאילו הם בחיים לא ראו בן אדם."
"אה... אה... אוקי." החליט גבי לא להתווכח עם לקוחה שבודאי נמלטה מאיזה מחסה לחולי נפש, "אני אנסה לזכור את זה."
"כדאי לך," המליצה מורגן בטוב לב, "הם כמעט אכלו לערן את המשרוקית מרוב עצבים. אמרתי לו שהם רק נראים כמו פודלים."
"אז אני אצלצל לגורר, כן?" ניסה גבי להחזיר את השיחה לנושאים שהוא מבין בהם.
"למה?" שאלה מורגן ונקשה באצבעותיה.

"חכם," אמרה שירי, "היא תתקע במאדים שעות."
"בהחלט, אני מתכנן את זה כבר חודש וחצי." התגאתי בערמומיותי.
"אתה ממש גאון, כל הכבוד לך."
"אנחנו עוד בקטע של חיזוקים חיוביים?"
"כן," ענתה אישתי, "ד"ר פקר אומר שזה מועיל לזכרון שלך."
"תגידי, את לא חושבת שהשם שלו מצחיק?" שאלתי.
"שמע, אז קוראים לו ד"ר ווד פקר, זה לא אשמתו."
"אבל הייתי מצפה מההורים שלו לחשוב על זה מראש."
"לא לכולם יש את רוחב הלב שלך יש."
"את ממש משעשעת, טיפלת בקיטרואים?"
שירי חייכה חיוך רחב, "או-הו."

"ניר, בוא כבר!" אמר זיו לאחיו הצעיר ונענע אותו בחוזקה.
"כבר..." ענה ניר חלושות, מבטו לא נע מהמסך הענק עליו הקרינו את פרק הסיום המשולש של העונה השבעה עשר של באפי קוטלת העפדים.
"עכשיו!"
ניר החל לזוז, אבל אז קלוז-אפ רציני של באפי רצה במהירות ריתק אותו חזרה למקומו.
"יקולל מי שהמציא את המסך הזה." אמר זיו.
"מה אתה מדבר?" ענה ניר בלי להסתכל עליו, "מסך המאה מטר על שלוש מאות מטר הוא הדבר הכי גאוני שהומצא אי פעם."
זיו הביט בשעמום למסך שהיה מרוחק מהם קילומטר וחצי, ואז הביט בסימונים על הרצפה שאמרו להם שהם בשורה שש מאות ושבע. "אני לא מקנה בכאב הצוואר של אלו שיושבים בשורה הראשונה."
"תהיה יעיל ותלך תביא פופקורן."
הפונקציה הקיומית הזיזה את עצמה לכיוון המזנון הענק מאחורה שמכר פופקורן. כשהגיע ניצל את הטכניקה המופלאה שלו לעבור ישר לראש התור הארוך (כלומר הוא צעק בקול רם 'איכס, יש תולעת בפופקורן שלי' וחיכה שכולם יעזבו) ופנה אל המוכרת הג'ינג'ית שעמדה במקום.
"היי, אני לא זיו, ואני בהחלט לא הפונקציה הקיומית."
"איך שתרצה, כבוד נשיא הפדרציה," ענתה המוכרת, "איך אני יכולה לעזור לך ולשומרי הראש שלך."
זיו העיף מבט על חמשת הררי האדם שהלכו מאחוריו והעמידו פנים כאילו הם תיירים מהוואי שמסתכלים על הנוף.
"אלו לא שומרי ראש," הוא ענה במהירות, "אלו תיירים מיפן."
"אתה מתכוון הוואי, נכון אדוני הנשיא?" שאלה המוכרת.
"אני לא הנשיא." אמר זיו והעיף מבט חוזר בבריונים שלבשו חולצות פרחוניות ומשקפי שמש. "ולא, לא, אני בטוח שיפן."
"אני יכולה להציע לך פופקורן?" שאלה המוכרת.
"כל עוד ברור שאני לא הנשיא אלא סתם אדם רגיל, אני אקח שני בינוניים."
"אין לנו בינוני, יש לנו ענק, ממש ענק, אלוהים ישמור וצריך טרקטור בשביל זה."
"אה... אז אני יקח שני אלוהים ישמור, "החליט זיו, "ושני גראנד-קניון קולה."
"סבבה." אמרה המוכרת.
"ותרשמי את זה על תקציב הבטחון של הפדרציה."
"כמובן."

"אחלה, אחלה, אחלה!" שמחתי מאד.
"כן, טיפלתי בהם טוב-טוב." אמרה אישתי בסיפוק רב.
"זה פשוט גאוני, אני בהתחלה חשבתי להתחיל מלחמה בין הפדרציה לאיחוד הדמוקרטי החיצוני. הרעיון שלך הרבה יותר טוב."
"כמובן שאמיר היה בעיה קשה יותר." אמרה שירי, "אבל בסוף היתה לי הברקה."

"לא תזיזו אותי מכאן." אמר אמיר לשומרים החמושים.
"תשמע, אין לך אישור כניסה." אמר מנהל האתר.
"במכתב שקיבלתי כתוב שיש לי אישור להקים מושבות באי הזה." אמר אמיר בעקשנות.
"תראה, האי קטאן נבנה כאתר נופש לחובבי המשחק הפופלארי ביותר בעולם. אף אחד לא באמת בונה כאן מושבות!"
"אני רוצה את הצבע הכחול." המשיך אמיר בשלו, "והבאתי קוביות מהבית."
"אם נשלם לך, תלך?" שאל המנהל.
"לא." אמר אמיר.
"אבל אתה הברחת את התיירים!"
"סתם רגישים, אפשר לחשוב, קצת אבולה עוד לא הרגה אף אחד."
"אבל..." ניסה המנהל.
"עזוב שטויות" אמר אמיר, "אני מכיר את נשיא הפדרציה, אני יכול לסדר לך פטור ממס הכנסה."
גבותיו של מנהל האתר ניסו לקפוץ אל מעל מצחו, "מה אתה אומר?"

"וואלה, אחלה רעיון." אמרתי.
"כן, וזה מכסה על כולם." אמרה שירי.
"פשוט לא להאמין שהצלחנו."
"נכון? סוף-סוף."
שירי ואני בהינו בתקרה.
"אני חושב שיש לנו לפחות עשר שעות לפני שאחד מהם יחזור ויתחיל לשגע אותנו." אמרתי.
"עשר שעות זה אחלה, באמת." אמרה אישתי.
"לילה טוב." אמרתי וסגרתי את האור הקטן.
"לילה טוב, אל תשכח לכבות את הטלפון."
"זרקתי אותו לים."
"אחלה."