שיחות עם מורגן לה-פיי - נסי גדולה היתה פה
תלונות יש להפנות לועד למען מיתולוגיות מזדקנותערן בן-סער
"יופי, הלכנו לאיבוד." הכריזה אישתי היקרה מכל.
"על מה את מדברת?" אמרה מורגן, "אני יודעת בדיות איפה אנחנו."
"אה, כן?" שאלתי, "איפה?"
"בדיוק כאן." אמרה מורגן והצביע על נקודה במפה שהחזיקה.
"מורגן, זאת מפה של בלגיה." אמרה שירי.
"נו?"
"אנחנו בסקוטלנד."
"מאיפה לך?" שאלה מורגן.
"לפי ההרים." הצעתי.
שכבתי בשקט, גבעולי הדשא הגבוהים הסתירו אותי היטב. שנים של אימון מפרך עזרו לי לא לגרד באף.
"באהההה." אמרה העז ולעסה מהסלט הענק שהיה פרוס על הגבעה.
"עוד שני צעדים, בובה, ויש לי ארוחת ערב..." אמרתי בשקט.
"מצאתי!" אמרה מורגן בקול רם וגרמה לעז לברוח בבהלה, "אנחנו בכדור ארץ חלופי, סקוטלנד פשוט נמצאת איפה שבלגיה אמורה להיות."
"או זה, או שעשית טעות בלחש." אמרה שירי.
"אין סיכוי, תראי - אני אזמן את אבי לבלגיה ותראי שהוא לא יופיע כאן." מורגן נקשה באצבעות, אבי הופיע על האצבעות. שלי, כמובן.
"אההה!"
"היי, מה אני עושה בבלגיה?" שאל אבי.
"זאת סקוטלנד, אידיוט, אתה מוכן לרדת לי מהאצבעות!"
"רואה?" אמרה שירי למורגן.
"אולי זה אבי חלופי?" הציעה המכשפה.
"אבי, אם כבר אנחנו בסקוטלנד, מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי.
"אוי, אוי! לצוד את המפלצת מלוך נס!"
"רואה?" אמרה שירי שוב.
"אוקי," הציג אבי את התוכנית הרביעית שלו, "אנחנו נפרוש רשת ענקית על תחתית האגם, נעלה אותה למעלה, וכל מה שיש בפנים יצא החוצה."
"אני מטיל וטו!" אמרתי.
"מה עכשיו?" שאל אבי בעצבים.
"זה יעלה למעלה הכל, זוכר? גם מכונית וולבו שקועה שאתה לא בדיוק רוצה שהמשטרה..."
"אוקי!" אמר אבי, "הנה התוכנית, אנחנו נבנה מכונה מיוחדת שמוציאה את החמצן מהמים, לנסי לא יהיה מה לנשום והיא תצא החוצה."
"וטו!" אמרה שירי.
אבי נעץ בה מבט אומלל, "מה רע בזה?"
"איפה תשים את כל החמצן העודף הזה?"
"היא צודקת." אמרה מורגן, "אתה לא יכול לתת ככה סתם לחמצן להסתובב חופשי."
"אפשר לייצא אותו לחיפה." הצעתי בזוכרי ביקורים בעיר היחידה שעברה הכנה בעישון.
"במה תסחוב אותו?" שאלה שירי.
"אה... אפשר להשים בבלון ענק, לקשור לבלון פורח ולעוף לישראל."
"הייתי מעבירה את זה בזאפ," אמרה מורגן, "אבל חמצן נוטה לדלוף למימדים אחרים כשמעבירים אותו בזאפ, ובחלק מהם לבזבז חמצן זה ממש עלבון לציבור."
"אוקי!!!" הפסיק אותנו אבי, "חליפות צלילה, תותחי אלקטרונים וסכינים, גלאי תנועה."
"נסי חסינה לגלאי תנועה," אמרתי, "אחרת כבר היו מגלים אותה."
"אני שונא את כולכם ורוצה הביתה."
"אין לך טיפת סבלנות, הא?" אמרה לי אישתי.
"אין לי מושג על מה את מדברת." אמרתי והמשכתי לערוך את השולחן על חוף לוך נס, "עם איזה סכין לדעתך אמורים לחתוך מפלצת ים?"
"גלאהד היה משתמש בחרב קצרה." זרקה מורגן. היא ישבה על כיסא נוח והשתזפה באורה של השמש המיניאטורית שריחפה מעליה.
"תגיד לאבי שאם הוא כבר למטה שיחפש סרטנים או משהו." אמרה אישתי, אימת דרי הים.
הרמתי את מכשיר הקשר שלי, "אבי, האם שומע, רות עבור?"
מהמכשיר יצאו רעשים מוזרים ולבסוף קולו של אבי, "מה אתה רוצה ממני?"
"רות, שירי רוצה שתביא כמה פריקים לארוחה, רות, רות, עבור, רות."
"מי זאת רות?" שאל אבי, "ומה זה פריקים."
"רות, רות זה רק רות, רות, פריקים זה סרטנים, רות, כי הם מתפרקים, רות, אני חושב, עבור, רות, רות, עבור, רות."
"כשאני יוצא מהמים אני יורה בך."
"רות, קיבלתי, נראה אותך, רות, עבור, רות, רות, עבור, עבור, רות, רות."
"שירי," אמרתי לשירי, "הוא יביא סרטנים."
שירי הביטה בי במבט חודר, "לא עשו לך קורס של קשר בצבא, נכון?"
"לא," עניתי, "אבל למדתי הכל מהסרטים."
"רות." ענתה האישה.
במעמקי אגם לוך נס ישב אבי בתוך הצוללת הזעירה שלו והביט בגלאי המפלצות המשוכלל שסימן לו כי מולו נמצאות שבע מאות שלושים ושש מפלצות שונות.
"אין כלום מולי." אמר אבי לגלאי.
"יש מולך שבע מאות שלושים ושש מפלצות. ספרתי." ענה הגלאי.
אבי קילל בשקט. "תראה לי אחת."
"אוקי," אמרה הגלאי, "הנה!" המסך שלו הגדיל משהו קטן שזחל על אחד הסלעים.
"זה סרטן." ענה אבי, "כבר יש לי בשק שבע כאלו בשביל שירי."
"מה איכפת לי איך אתה קורה לזה? זה מפלצת."
"איך הגעת למסקנה המטופשת הזו?"
"תראה," ענה הגלאי, "בהגדרות המפעל שלי כתוב שמפלצת, בין היתר, היא יצור עם יותר מארבע רגליים."
אבי חשב על זה רגע, "אוקי, תשנה את ההגדרה הזו, זה צריך להיות יותר מארבע רגליים ויותר גדול מבן אדם."
"אוקי," ענה הגלאי, "הפרמטרים עודכנו, יש מולך חמש מאות עשרים ותשע מפלצות."
אבי דפק את ראשו המוט ההיגוי, "תראה לי עוד אחת."
הגלאי הגדיל משהו נוסף.
"זה לובסטר כלשהו." העיר אבי.
"כן, ענה הגלאי, יש לו זנב ומחושים, סימן מובהק למפלצת."
אבי שלף אקדח שחור וכיוון את הגלאי.
"אה... אה... אני מניח שגם כאן צריך להוסיף יותר גדול מבן אדם?" שאל הגלאי בחשש.
"אתה מתחיל לקלוט." ענה אבי בחיוך.
"אני רעב." אמרתי.
"שקט." אמרו שירי ומורגן יחד, הן היו עסוקות בלקרוא את 'המגזין לאישה הסקוטית המודרנית' שכלל בעיקר עצות על איך לשתות בירה בצורה נשית יותר.
אני אישית שכבתי על הדשא שלחוף האגם ובהיתי בשמיים. "אבל אני ממש רעב." קיטרתי.
"למה שלא..." אמרה שירי והביטה היטב במגזין, "... 'תנסה לחשוב גם על ההשלכות הזוגיות...' של הרעב שלך?"
חשבתי על זה קצת. "אוקי, אני מוכן שגם את תהיה רעבה נורא."
מורגן ושירי התלחשו בשקט מאחורי העיתון.
"אה..." פתחה אישתי בהיסוס, "אני חושבת... 'שכדאי שתשים את ההשלכות התרבותיות שלך אחרי ולא לפני הצרכים הרוחניים של מערכת הרגשות שלך עם הוריך.'"
"אין בעיה, אני מוכן לאכול אחרי שההורים שלי יאכלו."
"מה קורה עם אבי?" נכנעה שירי.
"אין מולך שום מפלצות!" התעקש הגלאי.
"מה אין?" שאג אבי, "תסתכל קדימה, יש שם לטאת ים ענקית, ירוקה, עם קשקשים, שלוש עיניים ואחד עשר סנפירים! אם זה לא מפלצת, מה כן?"
"פרפר למשל," ענה הגלאי, "מפלצת קטלנית ומסוכנת נורא."
אבי ירה בגלאי חמישה כדורים, "עכשיו מי צודק? הא? הא? הא?"
הגלאי לא ענה, בעיקר כי המים שדלפו פנימה כבר קיצרו לו את הרמקולים.
בתמרון מסובך פתח אבי את גג הצוללת וזינק על נסי עם שלושה סכינים.
"אני חושבת שהוא יוצא מהמים." אמרה מורגן שסרקה את החוף.
הבטתי קדימה, "כן זה הוא."
"אבי, אנחנו כאן!" צעקה מורגן לכיוונו של אבי שיצא מהמים כמה מאות מטרים צפונית מאתנו.
אבי נופף לנו מרחוק והצביע על הדבר הגדול שהוא גרר החוצה מהמים.
"תביאי אותו הנה." ביקשתי.
מורגן נקשה באצבעותיה ואבי הופיע לידנו יחד עם גוויתה העצומה של לטאת ים ענקית, ירוקה, עם קשקשים, שלוש עיניים ואחד עשר סנפירים.
"בבקשה," אמר אבי בגאווה, "מפלצת לוך נס אחת - ערן, תבשל אותה."
"זאת לא המפלצת מלוך נס." אמרה מורגן, "זה סתם לטאת ים מוטאנטית."
"אני לא חושב שיש מקום לעוד מפלצת באגם הזה." אמר אבי.
"אולי היא אכלה את נסי?" הצעתי.
"לא איכפת לי," אמר אבי, "שרפתי על זה שלוש שעות וצוללת, אני רוצה ביס."
"קוטר."
במעמקי האגם הביטה המפלצת מלוך נס על מסך המחשב הגדול שלה.
"אמא, הם יאכלו את זה?" שאלה המפלצונת הקטנה שלידה.
"כן, חמודה." ענתה נסי וצפתה ברביעייה שליד האגם, "הם תמיד אוכלים את הלטאות המנופחות שאבא עושה. עכשיו לכי לשחק עם האחים שלך."
המפלצונת הקטנה מיהרה לשחק עם ששת אחיה הגדולים.
