נקמת המטוגנים

מאת: ערן בן-סער ואבי "לא" סבג

 

על דלת הזכוכית של חדר הישיבות של עיתון 'מעליב' התנוסס השלט "ערן בן-סער – עורך'. פעם גם היה כתוב 'ראשי' אבל כמה מהכתבים הורידו את זה עם טרפנטין. בפנים נאספו להם כל כתבי העיתון – אבי סבג, זוכה פרס הפיוליצר על עבודתו המדהימה בשדות הקטל באזרבאיי, זיו קיטרו שקטף את פרס פפראצ'י השנה, מורגן לה-פיי וההורוסקופים המדויקים (מדי) שלה, יובל אורנר הכתב הפוליטי המבריק שחזה את כל המהפכות שלא התממשו בפוליטיקה הישראלית, איתי רוזן ומדור הבישול הבין לאומי שלו ('בשר עם כל דבר. בעיקר עם עוד.') וכמובן אמיר איתן מהמדור 'אאאאאאאאאה!'.

 

"רבותי," פתח ערן את הישיבה, הוא היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים עם שלייקס וסיגר עבה היה נעוץ בידו, "אני שמח לדווח לכם שהמכירות של העיתון בעליה ולכן כולכם תתחילו לתת יותר שעות בשביל פחות כסף."

"בוווו!" זרק מישהו מאחורה.

"מה, אמרתי את זה בקול רם?" אמר ערן בהפתעה, "חשבתי שאני עוד חושב."

"לא הצד החזק שלך." העיר אמיר.

"טוב, מה יש לכם בשבילי?"

"יש לי מאמר חשוב," התחילה מורגן, "חזיתי שסוף העולם מתקרב ושכולנו הולכים להיצלות..."

"כן, כן," קטע אותה אבי, "בואו נדבר על דברים חשובים – אני מארגן מלחמה קטנה בקנדה, זה לא פשוט – כל מה שמעניין אותם זה הוקי."

"רגע," אמר ערן במבט מהורהר, "אתה מארגן את המלחמה?"

"מה ציפית, שאני אסתובב בעולם ואחפש מלחמות?"

"צילמתי את אילנה דיין." אמר זיו.

"בעירום?" שאל יובל בעיניים גדולות.

"לא, במכולת." אמר זיו, "אבל אני שוקל לכתוב שהיא מסניפה סוכר."

 

"ציייייייייייפ! אל תנסה לחפש את המקור – זה בתוך הראש שלך. זה אני, אל-גאוצ'ינו, גדול הנבלים בהיטוריה האנושית ושף בחסד עליון."

ערן בן-סער התסכל בכוח על התקרה, אבי הביט אל התמונה מולו, אמיר עיין בדפים הריקים שעל השולחן, זיו פיהק, יובל חיטט באף במבט מעורפל ומורגן שרקה לתומה.

"יש לך שלוש שעות להעביר לי טריליון דולר אחרת אני אשמיד את העולם! מו-הא-אה!"

 

"אה..." התחיל זיו להגיד.

"טוב, אני זז לקנדה!" הודיע אבי, הוא קפץ מהשולחן ורץ החוצה.

"יש לי כביסה לעשות בבית!" זרק ערן לחלל האוויר ומיהר גם הוא אל הדלת.

"אה..." המשיך זיו.

"יש היפים והאמיצים!" הכריז יובל ודילג אל היציאה.

"יש מבצע בסופר פארם!" צעקה מורגן ורצה גם היא. 'רגע,' היא חשבה לעצמה, 'באמת יש מבצע בסופר פארם!'.

"אה..." ניסה שוב זיו.

"ביי." אמר אמיר ויצא גם הוא בלי להסביר.

"אה..." אמר זיו, הוא הביט בחדר הישיבות הריק. "לא משנה." הוא מלמל ויצא גם הוא מהחדר.

 

זיו מיהר לרדת במעלית הבניין, הוא יצא החוצה ונכנס אל תא טלפון פנוי. רעש 'ווווש' מוזר נשמע מבפנים והחוצה פסע לו כריזמוס! הוא היה לבוש חליפת אלוויס לבנה עם נצנצי זהב ונעלי פלטפומה, בידו הוא אחז מקרופון. "אני.. ני... ני... כריזמוס... מוס... מוס!"

"אה!!! נשמעו צרחות מכל עבר שעה שעשרות נשים ונערות החלו לרוץ לעברו.

 

יובל רץ אל הדלת המסתובבת של המלון ממול, הוא נכנס אליה וזו החלה להסתחרר במהירות מטורפת, הבזקי צבעים נראו מבפנים. כשנעצרה צעד לו החוצה מגה-מן, בחליפה צמודה סגולה, טייטס הדוק וגלימה צהובה, שריריו המשורגים בלטו, חיוכו נצץ ושיערו הבלונדיני התבדר ברוח. הוא עמד כמה רגעים בפיסוק רחב ומבטו נעוץ אל האופק. לאחר שבע שניות (הזמן הנדרש על פי תקנות הסופר גיבורים) הוא זינק אל השמיים.

 

אבי רץ אל הלובי ונכנס אל מתקן תמונות הפספורט. ארבעה הבזקים עזים נראו מעבר לדלת הסגורה ו-'המנקה' צעד החוצה מסונוור, "אי." הוא אמר.

"ואוו, אימא, זה המנקה!" אמרה ילדה שעמדה ליד לאימא.

המנקה שלף את ארבעת התמונות שיצאו מהמכונה, בראשונה נראה אבי עם חיוך גדול, בשניה אבי נראה מרים משהו אל עיניו, בשלישית כבר רואים שמדובר במסכה דקה בצבע שחור אבל ברביעית נראית דמותו מטילת האימה של 'המנקה'. הוא קרע את התמונה הרביעית מהאחרות והגיש אותה לילדה. "זה מתפוצץ אם זורקים את זה." הוא אמר לה, ורץ אל הרחוב.

 

אמיר נכנס אל ארון השירות מלא המטאטאים בקומה השלישית וסגר אחריו את הדלת. נשמע צעקה איומה ומישהו מבפנים קילל "אני שונא אקונומיקה", ואז לוגריתמוס פסע החוצה. הוא לבש חליפה לבנה ועליה רקומות בשחור מאות נוסחאות במתמטיקה איניפידצימלית, ופיזיקה קוואנטית. "אני אוכיח לו מאיפה משתין הדג!" הוא הכריז וקפץ מהחלון תוך שהוא מחשב בראשו באיזה זווית לנחות על מנת ליפול ללא פגע.

 

מורגן רצה אל תוך סניף מקומי של בלומינגדייליס ופנתה אל מחלקת השמלות. "אני צריכה שמלת ערב שחורה, חושפנית ומרשימה. מהר." היא אמרה למוכרת. המוכרת, שלבשה תג עליו היה כתוב 'שרה' הגישה לה במהירות שמלת ערב שחורה מהממת במיוחד עם זוג כפפות ארוכות מתחרה. מורגן שילמה במהירות ורצה החוצה. לפתע מבחוץ מישהו צעק "זו המכשפה!"

שרה פנתה אל החלון והביטה בחוץ בקוסמת הופכת את עובר האורח למלחיה, "הקוסמת!" היא צעקה, "קוראים לי הקוסמת."

"ואוו," אמרה שרה, "הרגע היתה פה מישהי שקנתה בדיוק אותה שמלה."

 

ערן פשוט נכנס אל המעלית ולחץ על קומת הקרקע, כשהיא עצרה בקומת הקרקע הקפטן, לבוש בחליפת ארמני מחוייטת ויושב בכסא גלגלים אטומי ומשוכלל, שילב לראשון והתגלגל החוצה מהמעלית. הוא תמיד נקרא הקפטן, ומידי פעם עיתונים תהו "קפטן מה?" השמועות מספרות שהוא החליט להיות "קפטן" משהו, אבל מעולם לא היה לו כוח להחליט מה. "אני זקן מדי לשטויות האלו." הוא אמר, יישר את המסכה שלו, הדליק את הטלוויזיה הקטנה במסעד השמאלי ושילב לנהג אוטומאטי.

 

הקפטן היה האחרון שהגיע למסעדת אל-גאוצ'ינו, הוא מצא את המנקה, כריזמוס, לוגריתמוס, מגה-מן והקוסמת עומדים בחוץ ומתווכחים מי יפרוץ פנימה ראשון.

"או, יופי," אמר לוגריתמוס, "גם אתה כאן."

"אני מניח שכולנו שמענו את ההודעה של אל-גאוצ'ינו," אמר מגה-מן בקול סמכותי, "לפי תקנון הסופר גיבורים במקרים כאלו הכי חשוב זה לשתף פעולה, לעבוד כצוות משומן, כתף אל כתף, אחד למען כולם וכולם למען או....." הוא נקטע בעיטה ממגפה המחודד של הקוסמת.

"בואו... או... או... פשוט... וט... וט... נפרוץ... רוץ... רוץ... פנימה... מה... מה..." אמר כריזמוס.

"אתה יכול לכבות את האפקט המעצבן הזה, או שאני אצטרך לתקן לך את מיתרי הקול?" שאל המנקה.

"רבותי," אמר הקפטן, "חושי המחודדים לא קולטים אף אחד מבפנים, ללא ספק המקום נטוש. בואו פשוט נכנס. אתם קודם."

 

השישיה הנועזת פסעה פנימה (חוץ מהקפטן שנסע). מגה-מן הדליק את האור.

הנינג'ה שעמד הכי קרוב אליהם מתוך אלפיים הנינג'ות שחיכו בפנים מסר להם מכתב.

"כתוב כאן," אמר מגה-מן, "שאל-גאוצ'ינו צפה את הצעד הזה והוא חושב שאנחנו עלובים, אם כי אולי נהיה טעימים ברוטב טריאקי."

"לא אמרת שחושיך המחודדים קלטו שאין כאן אף אחד?" שאלה הקוסמת את הקפטן.

"האמת," הודה הקפטן, "לא הפעלתי אותם. זה נורא מעייף."

"אחרי שאני מוכיח לנינג'ות שהם שואפים לאפס אני מוציא לך גורם משותף." איים לוגריתמוס.

"נו, טוב." אמר המנקה והתעטש.

"איך... יך... יך... נטפל... פל... פל... בכולם... לם... לם...?" שאל כריזמוס.

"בך אני מתכוון לירות," אמר המנקה ודרך בנקישה עצומה את כל שלושים ושבע קניה של סוזאנה, "בנינג'ות פשוט אחד, אחד."

 

"בוס, אתה לא תאמין לי." אמר ג'ון, איש המכ"ם המיומן של נאס"א.

"עוד עב"ם?" שאל הבוס, "קיבלנו הוראות לא לעכב אותם."

"לא, לא. את זה אתה ממש צריך לראות." התעקש ג'ון.

הבוס נשען קדימה והביט במכ"ם. "מה זה?" הוא שאל בפליאה.

"זה נראה כמו מחבת ענקית, בוס." ענה ג'ון.

"מה היא עושה מתחת לכדור הארץ?"

 

"זה היה מעייף." אמר הקפטן לאחר שששת גיבורי העל חיסלו את אלפיים הנינג'ות.

"אתה ישבת וירית טילים!" צעקה עליו הקוסמת שדחפה הצידה חמש מאות מלחיות.

"זה לא היה מספק," אמר המנקה, "רציתי יותר אקשן."

"גלי הקול שלי היו יעילים." אמר כריזמוס בקול צרוד.

"היי, מה קרה לאפקט שלך?" שאל לוגריתמוס שארז את הלוח הנייד שלו.

"לוקח לו כמה דקות להתחדש... דש... דש..."

המנקה ירה לו ברגל.

"איי... איי... אי..."

"אני חייב לציין שהפרתם כמה תקנות חשובות של קוד גיבורי העל." אמר מגה-מן.

"אתה תשתוק, אתה לא עשית כלום." אמרה הקוסמת.

"לא יכולתי," אמר מגה-מן, "אף אחד מהם לא היה חמוש."

 

"היי," אמר הקפטן, "הוא בכל התחנות."

"מה?" שאל לוגריתמוס.

"אל-גאוצ'ינו, הוא השתלט על כל ערוצי הטלויזיה."

"יש לך טלוויזיה בכסא?" שאל המנקה.

"בטח!" השיב הקפטן, "זה היה הדבר הראשון שהתקנתי אחרי המושב הרוטט."

"אתה באמת נכה?" שאל מגה-מן.

"אתה באמת בלונדיני?" השיב הקפטן.

 

"תושבי כדור הארץ." אמר אל-גאוצ'ינו במרקע, הוא היה לבוש בחליפת בוקרים אדומה, סינר גדול מצויד בכלים למנגל וסכין קצבים, "יש לכם בדיוק שעה וחצי להעביר לי טריליון דולר, אחרת אני אטגן את כל העולם!" על המרקע התחלפה תמונתו בתמונת לווין של כדור הארץ ומתחתיו מחבת טפלון ענקית. "אני לא אעצור," המשיך אל-גאוצ'ינו, "עד שהוא יהיה וול-דאן. מו-הא-אה!"

"אלוהים אדירים." צעק מגה-מן, "חייבים לעצור אותו!" הוא פיסק את רגליו ונעץ מבט אל השמיים.

הקוסמת בעטה בו. אתם יודעים איפה.

 

"הלך עליו." הודיע לוגריתמוס, "לפי  תדר הגל בו הוא שידר, לפי השדה המגנטי שאופף את המחבת ולפי זווית השבירה של קרני השמש על פרצופו אני מסיק שהוא חייב להיות בבואנוס איירס. השאלה היא רק איפה בדיוק."

"רחוב צ'אוטינג 16." אמר הקפטן.

כולם נעצו בו מבט.

"מאיפה... פה... פה... אתה... תה... תה... יודע... דע... דע... את... את... את... זה... זה... זה?" שאל כריזמוס.

"היה לו על השולחן צלחת של שפן ממולא בקר, רק שם יש מסעדה שמגישה את זה."

"האח!" אמר מגה-מן, "בעזרת הידע המשולב שלנו נביס את הנבל."

"ובו... בו... בו... אתה... תה... תה... לא... לא... לא... יורה... רה... רה?" שאל כריזמוס את המנקה.

 

"אלוהים אדירים!" צעק ג'ון, "הוא שופך שמן על כדור הארץ!"

"ורוטב צ'ילי חריף!" צעק הבוס.

"זה ימיס את הקרחונים." בכה ג'ון.

"תשיג לי את הנשיא!" אמר הבוס.

 

משהו חצה את שמי ארגנטינה במהירות מסחררת. "זה מטוס?" צעקו ילדים. "זה ציפור?" שאלו אחרים. מגה-מן נחת בחוזקה מול רחוב צ'אוטינג 16 בבואנוס איירס.

"לא," אמרו ילדים מקומיים, "זה איזה סוטה בטייטס."

"היי," אמר מגה-מן, "גברים אמיתיים לובשים טייטס."

"מה עיכב אותך?" שאלה הקוסמת את מגה-מן. מאחוריה הקפטן נמנם בכסא, כריזמוס הדף את עדר המעריצות המקומיות והמנקה שיחק קלפים עם לוגריתמוס.

לסתו של מגה-מן נשמטה, "איך הגעתם לפני, אני יותר מהיר מכדור אקדח?"

"כן, אמרה הקוסמת, "אבל אתה מציית לכל התמרורים."

 

"קפטן," אמר לוגריתמוס, "אתה מוכן הפעם להפעיל את הכוחות שלך ובאמת לסרוק את המקום?"

"אווווף. טוב, נו." הקפטן התרכז והפעיל את כוחותיו המנטאליים, הוא אסף אנרגיה, ריכז את מחשבתו והתכונן לשלוח קרן פסי חוקרת את המסעדה. הטלפון שלו צלצל.

"שיט, תנו לי שניה." אמר הקפטן והרים את הטלפון.

"הלו?... כן... כן שירי... אבל אני... אבל... אל-גאוצ'ינו... טוב, אני אביא חלב... כן, גם ביצים... לא אני לא אוכל סושי בלעדייך..."

"עד כאן." אמר המנקה ונעץ מבטו בדלת, "את יודעת מה לעשות." הוא אמר לה וזו התפוצצה בקול רם.

מתוך המסעדה קפצו החוצה עשרות נקניקיות צ'וריסו עצומות וחמושות באקדחי לייזר משוכללים.

"אה... אה... אה...!" צעק כריזמוס וצלל לתפוס מחסה.

"יש לכם עשרים שניות להיכנע לכוחות הצדק!" אמר להם מגה-מן.

הנקניקיות פתחו באש. גם המנקה.

 

"אדוני הנשיא, יש לך טלפון." אמר עוזרו האישי של הנשיא בוש.

"כמה פעמים אמרתי לך לא להפריע לי באמצע 'לחיי האהבה'?" שאל בוש את עוזרו.

"אבל אדוני, זה מנאסא..."

"לא מעניין אותי! שהבוקים האלו כבר ימצאו לי איך לבנות את כוכב המוות."

"אבל הם אומרים שזו סכנה לכל האנושות." התעקש העוזר.

"זה קשור למזרח התיכון?" שאל בוש בפאניקה.

העוזר דיבר קצת בטלפון, "לא אדוני, יש איזה מטורף שמנסה לטגן את העולם."

בוש נרגע, "זה הכל? לא שמעת על אפקט החממה, זה קורה ממילא."

הוא גירש את העוזר וחזר לצפות בטלוויזיה, "אני מוקף טיפשים." הוא מלמל לעצמו.

 

ששת הגיבורים פרצו פנימה אל המסעדה.

"אל-גאוצ'ינו, אנחנו יודעים שאתה כאן!" צעק המנקה, "צא החוצה ובוא נגמור עם זה."

לא נשמע תשובה.

"אתה בטוח שהוא כאן?" שאל לוגריתמוס, הוא פנה אל הקפטן, "אולי תסרוק את המקום?"

הקפטן עצם את עיניו והתרכז, שוב הוא אסף אנרגיה מנטאלית כבירה, שוב הוא יצר שדה פסי ממוקד, הוא יצר קרן נושאת של מחשבה טהורה... ונרדם.

"נו.. נו... נו...?" שאל כריזמוס.

"תן לו רגע," אמר מגה-מן, "זה בטח נורא קשה."

ריר החל לנזול מצידי שפתיו של הקפטן.

"רואה?" אמר מגה-מן, "הוא אפילו לא מסוגל לשלוט בגופו הפיזי כשהוא מתרכז ככה."

הקפטן החל לנחור בקול קצבי.

"מתרכז בתחת שלי!" אמר המנקה, "הוא נרדם!"

הקוסמת נשנה קדימה וניערה את הקפטן, "קום כבר!" היא אמרה.

"עוד חמש דקות שירי!" מלמל הקפטן מתוך שינה.

 

"עזבו שטויות," אמר לוגריתמוס, "בואו נהרוס לו את חדר הבקרה."

"למה... מה... מה?" שאל כריזמוס.

"כי הוכחתי בעבר שבלי חדר בקרה אי אפשר לכבוש את העולם." אמר לוגריתמוס.

"אין בעיה." אמר המנקה והחל מרסס את כל המסעדה.

"אה..." אמרה הקוסמת, "חדר הבקרה לא ממש כאן. אנחנו באמצע מסעדה."

"פשוט אין לי כוח להיכנס לעוד מקום." צעק המנקה מבין מטר הכדורים, "תכוונו אותי לחדר הבקרה כשאתם מוצאים אותו."

הקוסמת נקשה באצבעותיה והמנקה הפך למלחיה.

"עצרי!" אמר מגה-מן, "הפיכתו של גיבור-על אחר למלחיה נוגדת את אמנת הסופר גיבורים."

"שתוק." אמרה הקוסמת והפכה אותו לעוגת תפוחים. פאה בלונדינית נפלה מהאוויר על העוגה וכיסתה אותה.

כריזמוס הרים את המלחיה, "היי... היי... הי, יש... יש... יש... לו... לו... לו... מסכה... כה... כה... קטנה... נה... נה..."

 

רעש נשמע מהרצפה ומתוך הריסות המסעדה התרוממה לאוויר אמפנדה ענקית, מהחלון ניתן היה לראות את אל-גאוצ'ינו מטיס אותה. "אולי ניצחתם בקרב," הוא אמר, "אבל יבוא יום ואני אוכל את כולכם! מו-הא-אה!" האמפנדה המריאה לחלל.

"שיט," אמר לוגריתמוס, "אני לא יכול לחשב את המסלול שלו."

"יופי," אמרה הקוסמת, "אני יכולה לחזור לעשות קניות."

 

"טוב, מה יש לכם בשבילי?" שאל ערן בן-סער בישיבת עיתון 'מעליב' למחרת בבוקר.

"יש לי סקופ מדהים על המזימה האחרונה של אל-גאוצ'ינו לטגן את העולם." הכריז יובל אורנר.

"וואלה?" אמרו שאר צוות העיתון כאיש אחד, "גם לי!"

 

 

 

קישורים               פורום             עיתון              חדשות             ספריה           ארכיון         מערכת